|
היסטוריה > תכנים מקוריים >
אימפריאליזם
|
|
אימפריאליזם
|
|
שיטה
מדינית הדוגלת בהתפשטות מעבר לים או מעבר לגבולות המדינה, במטרה להגדיל את
שטח
השלטון של
המדינה, את כוחה ואת עושרה, באמצעות השתלטות על ארצות אחרות, שעיבודן
וניצול משאביהן והעמים הזרים היושבים בהן.
למעשה זהו
הרצון של עם להיות אימפריה.
האימפריאליזם
אינו תופעה חדשה, כבר מסוף ימי הביניים (המאות ה 15 וה – 18) הוקמו
קולוניות מעבר
לים ע"י הספרדים, הבריטים, הצרפתים, ההולנדים וכו' מושבות אלו שמשו
בעיקר מקור לחומרי גלם. אלא שלקראת סוף המאה ה 19 ותחילת
המאה ה 20 החל
האימפריאליזם לקבל לבוש חדש ולכן הוא נקרא האימפריאליזם המודרני (החדש).
הכיבוש
האימפריאליסטי
שונה מהכיבוש הקולוניאלי (קולוניה= מושבה) בכך שהכיבוש האימפריאליסטי
מבטל את העצמאות המדינית של הנכבשים אך לא את כבודם
ואילו הכיבוש הקולוניאלי שולל
את
זכויות האדם ואת זכויותיהם של העמים הנכבשים כאומה. הקולוניאליזם הוא למעשה
ביטוי מיוחד
וקיצוני יותר של האימפריאליזם.
האימפריאליזם המודרני מאופיין ביותר
מדינות
אימפריאליסטיות (למרוץ האימפריאליסטי נוספו מדינות חדשות כגון איטליה,
רוסיה, בלגיה
וכו') הכובשות בפרק זמן קצר יותר שטחים עצומים מעבר לים, בניצול גדול
יותר, תוך שימוש בכוח ובכלי נשק מודרניים כגון: רובים,
מכונות ירייה וכו' שהעמים
הנכבשים לא ידעו כיצד להתמודד אתם. אימפריאליזם זה בא לידי ביטוי ביותר
אכזריות.
תקופת
האימפריאליזם – התקופה של סוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20, בה גברו
שאיפותיהן של מעצמות אירופה להרחיב את שלטונן אל שטחים
מעבר לים.
1.
סיבות והסברים למרוץ האימפריאליסטי בשלהי המאה ה 19
א)
מניע חברתי
-
פתרון למצוקת
העוני והמחסור (מניע
כלכלי)שייצר הגידול המהיר באוכלוסיית אירופה. כתוצאה מהאבטלה שנוצרה
באירופה,
נוצר הצורך למצוא מקומות עבודה לאוכלוסייה הגדלה. מאחר
ואותה אוכלוסייה סבלה ממצוקה
כלכלית
ולא נמצאו לה מקומות עבודה במולדת, נראתה ההגירה אל מעבר לים כפתרון טוב
לכך. מדובר
בעיקר על השכבה העליונה ועל מעמד האצולה, במיוחד באנגליה.
ב)
מניע
אידיאולוגי
-
הנחלת התרבות
"הנעלה"
– האדם הלבן חש חובה להנחיל את תרבותו "הנעלה" לבעלי התרבות "הנחותה"
באפריקה,
ולהביא לעמי אפריקה ואסיה "חסרי התרבות והמוסר" את הנאורות האירופאית.
הייתה זו גזענות שהדגישה את יחוסו של האדם הלבן ואת
שליחותו העולמית-מוסרית להציל
את
העולם הפרימיטיבי, אך היא לא דיברה במונחים של גזע עליון מול גזע נחות ולא
על
סילוק הגזע
הנחות.
ג)
מניע כלכלי
-
חיפוש אחר
שווקים
חדשים למוצרים
עודפים, בשל הגברת הייצור התעשייתי והעובדה כי השווקים המקומיים לא
יכלו לקלוט יותר את התוצרת, נוצר הצורך במציאת שווקים
חדשים במדינות בלתי מתועשות,
אליהן
אפשר יהיה לשלוח את התוצרת האירופאית כמו גם הצורך במציאת חומרי גלם (צמר,
שמנים, קפה,
תה, טבק וכו') וכוח אדם זולים יותר. בנוסף ישנם בעלי הון שמחפשים
מקומות בהם יכלו להשקיע את הונם, ולהשיג רווחים גדולים
יותר, אולם הם רצו לשלוט
באותם
מקומות בהם השקיעו את הונם, כדי לשמור שלהון שלהם לא יקרה דבר.
ד)
מניע דתי
-
הגברת הפעילות
המיסיונרית, הגברת הפעילות להפצת הדת הנוצרית בארצות
אפריקה, ע"י מיסיונרים.
המדינות שלקחו
חלק במירוץ
האימפריאליסטי:
א. השתלטותן
של מעצמות אירופה על אפריקה:
הקדמה:
השאיפות האימפריאליסטיות , באו לידי ביטוי במירוץ של מעצמות אירופה
אחר מושבות באפריקה. מירוץ זה התרחש בשליש האחרון של
המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
עד
מלחמת העולם הראשונה – 1914, שלטו מעצמות אירופה כמעט בכל היבשת, פרט לחבש
וליבריה,
ששמרו על עצמאותן.
עד
למאה ה-18 המדינות באירופה התייחסו לאפריקה כמקור
שמספק
עבדים והקימו לחופיה תחנות ביניים לאוניות ששטות מאירופה להודו. הן חששו
לחדור לתוך
היבשת שהיתה בבחינת "ארץ לא נודעת". בסוף המאה ה-18, כשהוטלו איסורים על
המסחר בעבדים
ועל העבדות בכלל – ירדה חשיבותה של אפריקה בעיני עמי אירופה. פרט
לכיבוש אלג'יריה ע"י צרפת, בשנות ה-30 של המאה ה-19, לא
היתה פעילות קולוניאלית
ראויה
לשמה ביבשת.
שינוי
במצב זה חל בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19. חוקרים
שחדרו לתוך היבשת עוררו עניין רב ובעיקר תקווה לשליטה על
מקורותיהם של חומרי הגלם
ועל
השווקים. רבים ראו באפריקה "הודו השנייה" – ארץ הפקר- שניתן לכובשה ללא
קשיים
מיוחדים. מעצמות אירופה החלו להסתער במלוא המרץ על ה"יבשת השחורה".
לאימפריאליזם
האירופאי
באפריקה היו השלכות/תוצאות חיוביות ושליליות.
תוצאות
חיוביות :
1.
האימפריאליזם תרם לפיתוח הכלכלי של השטחים לתוכם חדרו המעצמות. בנו תעלות
ניקוז
והשקיה,
מסילות ברזל, פיתוח אוצרות טבע והקמת מפעלים.
2.
פיתוח סוציאלי – שיפר
את
המינהל והחוק המקומי, הקים שירותי בריאות (מרפאות ובתי חולים), הקמת בתי
ספר (שנוהלו
בדר"כ ע"י מסיונרים) ועוד.
3.
פיתוח לאומי-מדיני: פיתח את התודעה
הלאומית של תושבי אפריקה ואף הביא לידי מאבק לאומי נגד האימפריאליזם.
4.
פיתוח
תרבותי –
החדיר את התרבות האירופאית, הביא מנהגים חדשים בסגנון מערבי. חיסל כנופיות
שודדים ומנהגים ברבריים.
אך
לאימפריאליזם היו גם תוצאות שליליות, כגון:
하나.
ניצול מחפיר של ילידי
המקום
לטובת המעצמות.
둘.
דיכוי אכזרי של מרידות ושאיפות העמים לעצמאות והורדת
עול המעצמות מהם.
셋.
הריסת ערכים ומסורות בהם האמינו ילידי אפריקה במשך דורות
רבים.
넷.
הגברת מירוץ החימוש בקרב המעצמות.
다섯.
הגברת המתח הדיפלומטי בין
המעצמות.
1.
הפעילות
האימפריאליסטית של בריטניה:
בריטניה, כמעצמה אימפריאליסטית,
השתלטה
על זנזיבר, סיירה לאון, ניגריה, גמביה, טרנסוול, חלק מסומאלי, אורנג',
סודאן
ומצרים.
מטרתה
של בריטניה היתה השתלטות על אפריקה המזרחית, מתוך כוונה ליצור
איחוד ורצף טריטוריאלי בין מושבותיה בדרום אפריקה, עם
מצרים ובים התיכון. באופן זה
ליצור
חוליה נוספת מסביב לאוקיינוס ההודי.
ההשתלטות
הבריטית על מצרים:
במחצית
השנייה של המאה ה-19, התחזקה השפעתן של
מעצמות
אירופיות על הכלכלה המצרית. למרות היותה של מצרים פרובינציה באימפריה
הע'ותמנית,
ניהלו את ענייניה הפנימיים שליטים מקומיים. הללו עודדו השקעות זרות.
לבריטים ניתנו זכיונות להרחיב את רשת מסילות הברזל
ולהקים חברה לקשר אלחוטי ואילו
לצרפתים הוענק זיכיון לכרות את תעלת סואץ.
בימי
איסמעיל (1863-1879) חלה הדרדרות
במעמדה
של מצרים. איסמעיל שיפר את מצבה הכלכלי של מצרים, פיתח את ענף הכותנה ומשך
למצרים עשרות
אלפי אירופים שחיו בה. איסמעיל המשיך להשקיע כספים בצורה לא מבוקרת,
במפעלים, נמלים, שרותי דואר, כריית תעלות השקיה וכד'.
כספים רבים הושקעו בהקמת
ארמונותיו, מסיבות מפוארות, באופן כזה שמצרים נכנסה לחובות כבדים.
איסמעיל השיג
כספים הן
ממיסים והן ממלוות חוץ. איכרי מצרים לא הצליחו לעמוד בנטל המסים הכבד,
במיוחד לאור נפילת מחירי הכותנה בעולם. המלווים הזרים
חשו בסכנה במתן מלוות נוספים.
החוב
הציבורי המצרי הגיע לעשרות מליוני ליש"ט. איסמעיל משכן את נכסי מצרים ומכר
את
מניות היסוד
שלו בתעלת סואץ לבריטניה, בראשות ראש ממשלתה, ד'יזראלי. ד'יזראלי פנה
לרוטשילדים לסיוע כספי. ברור שבפעולה זו, רכשה לה
בריטניה השפעה מכרעת בניהולה של
תעלת
סואץ.
בנוסף
לכך, נותני המלוות למצרים הנהיגו פיקוח על כלכלת מצרים, ע"י
נציגים בריטים וצרפתים. הנציגים דאגו לכסות את חובות
מצרים ולצמצם את הוצאותיה, אך
עניין
זה העלה התנגדות בקרב גורמים באוכלוסיה והקמת תנועה לאומית, שונאת זרים.
בעקבות
הדחת איסמעיל ע"י השולטן העו'תמני גברה שנאת הזרים ואירופים נפגעו ע"י
אוכלוסיה
מקומית. הממשלה הבריטית, בראשות גלדסטון החליטה לבצע פעולה צבאית, כדי
להבטיח את בטחון התושבים הזרים. הבריטים קראו לצרפת לשתף
פעולה – אך היא נמנעה מכך.
הצבא
הבריטי כבש בהדרגתיות את מצרים. הכונה הראשונית היתה להוציא את הצבאות
הבריטים
במהרה, אך
חילופי ממשלות בבריטניה האריכו זאת עד 40 שנה, שבהם האינטרסים הבריטיים
הובטחו ע"י הצבא.
הבריטים הכניסו סדר במנגנון הפקידותי, שיפרו את המצב הכלכלי,
שינו את מדיניות המיסוי, דגש על בריאות הציבור, מניעת
מגפות וחינוך. הבריטים נאבקו
בשחיתות הפקידים המצריים, בתנועה הלאומית ואף בגורמים צרפתיים שניסו לשוב
ולתפוס את
עמדתם החשובה
כבעבר. הלורד קרומר, הנציב הבריטי, צרף פקידים בריטים למערכות השלטון
כדי לייעל את העבודה. התוצאות לא אחרו לבוא. שיפור
התנאים גרם לגידול באוכלוסיה
המצרית
משבעה לשנים עשר מיליון.
סודן: נכבשה
ברובה ע"י מצרים ב- 1822. המצרים דיכאו קשות את האוכלוסיה המקומית
והתעשרו ממסחר
בעבדים סודנים. בשליש האחרון של המאה ה-19 (1881) קמה בסודן תנועה
לאומית , קנאית, אנטי מצרית. מנהיג התנועה כינה עצמו
"מהדי"  משיח). ב-1883 מתגבש מרד,
בראשות המהדי, המביס את חיילות המצב המצריים ואף נלחם
בכוחות הבריטים שנשלחו ממצרים
ובראשם
הגנרל גורדון. גורדון נהרג ע"י אנשי המהדי ובאותה שנה, 1885, נהרג גם המהדי
עצמו. יורשו,
עבדאלללה, שלט בעריצות ברוב סודן. ב-1896 ממשלת בריטניה מחליטה לשוב
ולכבוש את סודן, בראשות קיצנר. לבריטניה היו מס'
אינטרסים בסודן:
하나.
לחץ מצד
גורמי שלטון
מצריים להחזיר להם את השליטה בסודן ולהבטיח את מימי הנילוס להשקיית
שדות מצרים.
둘.
לנקום את מותו של הגנרל גורדון ולסלק את הסכנה המהדית
מאפריקה.
셋.
בריטניה חששה ממעצמות אירופה אחרות, ששטחיהן גבלו עם סודן, כגון:
איטליה וצרפת.
במשך
שנתיים כבשו הכוחות הבריטים והמצריים את סודן והנחיתו מהלומת
מוות על התנועה המהדית. בריטניה ומצרים שלטו בסודן למעלה
מחמישים שנה. הן שיפרו את
הכלכלה, החקלאות, המסחר והחינוך. בעקבות כיבוש סודן ע"י בריטניה פרץ סכסוך
בינה
לבין צרפת,
שמכונה "סכסוך פשודה". (יפורט בהמשך).
דרום אפריקה:
אזור זה הועבר לבריטניה לאחר מלחמות נפוליאון. באזור זה התיישבו
באופן קבוע "בורים" איכרים מהגרים מהולנד). הבורים לא הסכימו לקבל את שלטון בריטניה
והחליטו לעזוב
ולנוע
צפונה. הם הקימו שתי רפובליקות עצמאיות: אורניה וטרנסוואל. בריטניה לא ראתה
התפתחות זו
בעין יפה, משום שעניין זה היווה מכשול בדרכם של האימפריאליסטים הבריטים.
הם חתרו להשתלט על כל אפריקה המזרחית ולהפוך את
האוקיינוס ההודי לאוקיינוס פנימי של
בריטניה, בין אפריקה הבריטית, הודו ואוסטרליה. הבריטים גם לא אהבו את יחס
הבורים
כלפי השבטים
הכושיים והתנגדותם של הבורים לביטול העבדות. במיוחד החריפו היחסים
משהתגלו בטרנסוואל שדות עשירים ביהלומים ובזהב. הבריטים
החליטו להפוך שטח זה לחלק
מהקיסרות הבריטית. למען מטרה זו פעל המדינאי ססיל רודס, שרצה להרחיב את
שלטונה של
בריטניה
באפריקה ובעולם. הוא רכש שטחים עצומים מידי השליטים המקומיים באפריקה ואף
מסביב לרפובליקות הבורים, מתוך כוונה להשתלט על
רפובליקות אלה וליצור גוש הנתון
לשלטון
בריטי מקהיר עד קייפטאון. בהקשר זה מלחמת הבורים (יפורט בהמשך).
2.
הפעילות
האימפריאליסטית של גרמניה:
גרמניה
שלטה בטאנגניקה המזרחית, קמרון
וטוגו
(מרכז ומערב).
בשנות
ה-80 של המאה ה-19 החלו גם הגרמנים בפעילות
אימפריאליסטית. ביסמרק, קנצלר גרמניה הסתייג מכך מחשש לסיכסוכים בינה לבין
בריטניה
על היאחזות
בארצות שמעבר לים. אך אנשי מסחר ותעשיה בגרמניה התנגדו לעמדתו זו של
ביסמרק וטענו שממשלתם אינה מגינה על האינטרסים הכלכליים
של גרמניה בעולם. לכן,
ביוזמה
פרטית, בתחילה, ננקטו מס' צעדים ליצירת מושבות גרמניות באפריקה. מושבות
מסוג
זה הוקמו
בדרום-מערב אפריקה, בטוגו, קמרון וטנגניקה. הבריטים לא אהבו צעדים אלה
ונקטו במדיניות של הפרדה בין הגרמנים לבורים. ב-1890
נחתם הסכם המגדיר את גבולות
שלטונם
של הבריטים והגרמנים באפריקה.
3.
הפעילות
האימפריאליסטית של בלגיה:
ליאופולד השני, מלך בלגיה – ניהל
מדיניות אימפריאליסטית נמרצת באפריקה. ב-1876, קיים קונגרס לאומי בבריסל,
של אנשי
מדע וציבור,
שהוקדש לענייני המחקר הגיאוגרפי באפריקה. ליאופולד התעניין מאוד בקונגו
ובאפשרויות הכלכליות הטמונות בה, לאחר מסעותיו של
העיתונאי סטנלי שחצה את היבשת
לאורך
נהר הקונגו ועד לחופי האוקיינוס האטלנטי. ליאופולד הקים את "החברה לחקר
קונגו" ושלח
את סטנלי שנית לאפריקה. סטנלי חתם על הסכמים עם ראשי שבטים לפיהם נמסרה
קונגו לחברה,
למעשה – לליאופולד.
במקביל
לפעילות זו של ליאופולד בקונגו, פעלו
באותו
אזור גם צרפתים ופורטוגזים והשיגו הסכמים דומים. כדי למנוע חיכוכים בנושא
כונס ב-1885
קונגרס בינלאומי בברלין, ביוזמת ביסמרק, כדי לקבוע חוקים בינלאומיים
בנוגע להשתלטות המעצמות האירופאיות על אפריקה. הקונגרס
הכיר בליאופולד כשליטה
הבלעדי
של קונגו. ליאופולד ניצל את קונגו מבחינת המסחר בגומי ובשן פיל, העביד את
תושבי קונגו
בעבודות כפיה בתנאים מחפירים בעוד שהוא עצמו צובר עושר עצום. קונגו
היתה שטח אישי של ליאופולד, אך בעקבות ביקורת על דרכי
שלטונו, נאלץ המלך, בתחילת
המאה
ה-20, למסור לממשלת בלגיה את זכויות השלטון שלו בקונגו.
4.
הפעילות
האימפריאליסטית של צרפת:
צרפת
שלטה באלג'יריה, סנגל, חוף הזהב,
מדגסקר, דקאר, פורט גיניאה, אפריקה המשוונית, חלקים מסיירה לאון
ומקונגו.
הצרפתים פעלו נמרצות להשגת שטחי אפריקה המערבית, בסוף המאה ה-19. הם
הכניסו לשטחים אלה סדר, בטחון ושלטון חוק, אך בד בבד
השתדלו לרכוש את אהדת התושבים,
השתדלו
לא לפגוע באמונותיהם ובאורח חייהם ושילבו פקידות מקומית בניהול המדינה.
הצרפתים דאגו
לחיי כלכלה תקינים, חינוך ונמנעו משימוש בכוח. צרפת חתרה ללכד את
השטחים אשר כפופים לשלטונה ולהפכם לגוש אחד. מטרתה היתה
למזג את מושבותיה בצפון
אפריקה, אלג'יריה ותוניסיה, עם אלו שבאפריקה המערבית, באמצעות השתלטות על
מרכז
אפריקה.
תוניסיה:
צרפת
רצתה בשטחי תוניסיה, אך חששה מהתנגדות בריטית
ואיטלקית. (איטליה התעניינה בתוניסיה וראתה בה המשך ישיר לאיטליה ולסיציליה).
ביסמרק גיבה
את התוכנית הצרפתית כדי להחליש את שאיפתה של צרפת להחזיר לעצמה את
אלזס-לורן. ב-1880 תוכנית ההשתלטות הצרפתית על תוניסיה
יצאה לדרך. הצרפתים תרצו את
הפלישה
בסרובו של שליט תוניסיה לפעול נגד פלישותיהם של בני ארצו לאלג'יריה, הנתונה
לשלטון צרפתי.
לבסוף, פלש צבא צרפתי מאלג'יריה לתוניסיה. שליט תוניסיה הוכרח לחתום
על חוזה עם צרפת, שלפיו תוניסיה הפכה ב-1881 לשטח חסות
צרפתי, בעוד הממשלה התוניסית
נשארה
על כנה.
3.
מוקדי הסכסוך
העיקריים באפריקה
בועידת ברלין
(1885) נקבעו תקנות להשתלטות ודרכי נוהל של השלטון במושבות אפריקה.
נקבע שכל מעצמה אירופית, שהיתה לה אחיזה כולשהי בחופיה
של אפריקה, תורשה לחדור
לפנים
היבשת ושלטונה יוכר בשטחים בהם הוא קיים הלכה למעשה. החלטות אלו זירזו את
קצב
חדירתן של
מעצמות אירופה לאפריקה, לפרוש בה את שלטונן, במיוחד בשטחים הנרחבים, כל
עוד לא עשו זאת מעצמות אחרות. בעיני המעצמות, אפריקה
היתה שטח הפקר מדיני,
משאלותיהם וזכויותיהם המדיניות של התושבים המקומיים, לא הובאו כלל
בחשבון.
האינטרסים הטריטוריאליים של המעצמות הביאו לא אחת, לסיכסוכים ביניהן.
אשים דגש על שני סכסוכים מרכזיים: מלחמת הבורים וסכסוך
פשודה.
א. מלחמת
הבורים: מושבת הבורים, טרנסוואל ונשיאה פאול קריגר, התנגדו נחרצות
להתפשטותה של בריטניה באזורם. קריגר סרב להעניק אזרחות
לבריטים שבתחום טרנסוואל
והטיל
עליהם הגבלות שונות. ססיל רודס, ראש ממשלת הכף (דרום אפריקה), ותומכיו
החליטו
לפעול נגד
קריגר, בשאיפה ליצור רצף טריטוריאלי בין המושבות הבריטיות באפריקה
הדרומית. למרות הרמזים שהתקבלו מלונדון לנהוג באיפוק,
גיבש רודס תוכנית: לעורר מרד
בקרב
האוכלוסיה הבריטית בטרנסוואל, וכשיבקשו עזרה מבחוץ, היא תוגש להם ע"י רודס
ואנשיו.
ג'ימיסון, ידידו של רודס, פלש לטרנסוואל, אולם המרד לא פרץ כמתוכנן.
ג'ימיסון ואנשיו נפלו בשבי. מעשה זה עורר מחאה בעולם
ורגשות דחייה מבריטניה,
המתנכלת לקיומה של רפובליקה קטנה ושקטה. ססיל רודס נאלץ להתפטר מכהונתו.
יחד עם
זאת, בריטניה
הבינה כי צפויה לה סכנה מצד קריגר, ששיתף פעולה עם גרמניה . בריטניה
רצתה לחסל את רפובליקת הבורים וכך, ב-1899 פורצת מלחמה
בין בריטניה לבין טרנסוואל
ואורניה, לאחר שנכשל ניסיון להגיע להסכם בין הצדדים. למרות לחימתם העזה של
הבורים,
הצליחו
הבריטים לכבוש בהדרגה את מרכזי הכוח שלהם, אלפי משקים נהרסו, עשרות אלפי
בורים נאסרו ורבים נפלו בשדה הקרב. לבסוף הסכימו הבורים
להכיר בשלטון הבריטים,
הבריטים מיתנו את פעולותיהם ואף העניקו 3 מיליון ליש"ט לשיקום הרפובליקה.
ב-1910
אוחדו ארבע
המושבות של דרום אפריקה וניתן להן מעמד של דומיניון.
ב.
סכסוך פשודה:
בשנות
ה-90 של המאה ה-19 גוברת המתיחות בין צרפת לבריטניה באפריקה. המרחב הגדול
במרכז אפריקה,
סודן וחבש , היו עדיין ללא שלטון המעצמות. צרפת שאפה להשתלט על מרחב
זה ובייחוד על סודן. בריטניה לא ראתה זאת בעין יפה משום
שראתה בסודן אזור השפעה שלה
וכחוליה מקשרת בין מצרים לדרום אפריקה.
כיבושה
של מדגסקר ע"י הצרפתים בתקופה זו,
עורר
את כעסה של בריטניה. כיבוש זה ערער את שלטונה הבלעדי של בריטניה באוקיינוס
ההודי ופגע
כלכלית בבריטניה, במיוחד כאשר צרפת סגרה את מדגסקר בפני המסחר
הבריטי.
קשייה
של בריטניה בדרום אפריקה וסכסוכה עם הבורים, עודדו את הצרפתים
לפעולה וכך, ב-1897 החל צבא צרפתי לנוע בכיוון הנילוס
ממזרח – לאזור סודאן ומרחב
הנילוס. הצרפתים לא התייחסו לאזהרות הבריטיות והמשיכו להתקדם.
צבא
בריטי-מצרי,
בראשות הגנרל
קיצ'נר התקדם ממצרים לכיוון דרום. בינתיים הגיע הצבא הצרפתי לצומת
דרכים חשוב בלב סודן = פשודה, והניפו בה את הדגל הצרפתי.
מס' שבועות לאחר מכן הגיעו
לשם
הבריטים, כבשו את חרטום והניפו את הדגל הבריטי לא הרחק מפשודה. הבריטים
הדגישו
כי מצרים היא
שליטת סודן והם, הבריטים, פועלים בשמה. קיצ'נר דרש מהגנרל הצרפתי
– מרשן, לעזוב את המקום, אך הלה טען כי העניין נתון להחלטת
הממשלה הצרפתית. היה זה
משבר
חמור ביחסי שתי המעצמות. צבא בריטי עמד מול צבא צרפתי, תוך נכונות להשתמש
בכוח. בסופו
של דבר, נכנעה הממשלה הצרפתית, שזה עתה נבחרה לשלטון והיתה צריכה
להתמודד עם בעיות פנימיות רבות (ביניהן פרשת דרייפוס),
פילוג בעם הצרפתי ותחת איום
של
מלחמה עם בריטניה – היא נאלצה לסגת ולפנות את פשודה.
הציבור
הצרפתי הביע
התמרמרות רבה כלפי בריטניה, שכזכור, נישלה את צרפת מתעלת סואץ, ממעמדה
במצרים וכעת
גם מסודן.
מרשן התפטר כמחאה. ראש ממשלת צרפת, דלקסה, שמר על קור רוח, למרות המחאות
הקשות. הוא הבין שבריטניה היא בת ברית של צרפת באירופה
ובעיקר נגד האיום הגרמני.
דלקסה
ניסה לשקם את יחסי צרפת-בריטניה ויזם שיתוף פעולה בין המעצמות ואף מו"מ כדי
לקבוע את
תחומי שלטונן באפריקה.
4.
האימפריאליזם באסיה
בסוף המאה
ה-19 ותחילת המאה ה-20, ממשיכות המעצמות הגדולות את מלאכת חלוקת העולם
ביניהן.
באסיה,
הקיסרויות הגדולות: טורקיה, פרס וסין היו נתונות יותר ויותר
לאיום מצד המעצמות הזרות היריבות.
א. השפעתה של
רוסיה באסיה:
במחצית
השניה של המאה ה-19 החלה רוסיה להתפשט
לכיוון
אסיה המזרחית. היא השתלטה על תורכסטן וגבלה במחוז סינקיאנג, שבינו לבין סין
הפריד מדבר
רחב ידיים.
מסיביר
גבלה רוסיה במונגוליה, שגם בינה לבין פקין מפריד
מדבר גובי. בשנות ה-60 של המאה ה-19 הגיעה רוסיה לחופי
האוקיינוס והקימה את העיר
ולדיבוסטוק. בכך הקיפה את מנצ'וריה משלושה צדדים והפכה לשכנתה של קוריאה.
רוסיה
הפעילה את
השפעתה במזרח אסיה, במגמה להבטיח לעצמה שליטה מדינית וכלכלית באזור.
הקימה מפעלים והתקינה את מסילת הברזל הטרנס-סיבירית מהרי
אורל ועד ולדיבוסטוק,
לאורך
של 700 ק"מ. אנשי ממשל, מסחר ותעשייה גילו התעניינות רבה ביערותיה
ובמכרותיה
העשירים של
צפון קוריאה ובאפשרויות הכלכליות הטמונות במזרח אסיה. בתקופה זו פשטה
הדעה בקרב סופרים ומדינאים רוסיים כי ייעודה של רוסיה
הוא להשתלט על אסיה כמקור כוח
עיקרי.
1864-1865:
הקיסרות
הרוסית כובשת את מרכז אסיה.
1859-1879:
כיבוש
הקווקז ע"י
רוסיה והתפשטות רוסית מדרום לימת אראל שבמרכז אסיה.
בתחילת
המאה
ה-20, עם
שאיפותיה האימפריאליסטיות של יפן במזרח הרחוק, מתרחש מאבק בין רוסיה ליפן
על שטחי מנצ'וריה וקוריאה (חלק מסין).
1904-1905:
מלחמת
רוסיה-יפן. יפן ניצחה
בקרבות
הים והיבשה ומבטיחה לעצמה חופש פעולה במנצ'וריה ובקוריאה. ב-1910 מספחת יפן
את קוריאה.
במקביל
להתפשטות הרוסית באסיה, מתרחשים ניסיונות רוסיים להתפשט גם
מערבה, לכיוון אירופה, בטענה שיש לאחד את כל הסלבים תחת
הדגל הרוסי. במסגרת זו
נאבקת
רוסיה באימפריה הע'ותמנית (1877-1878) על שטחים באזור הבלקן.
ב.
השפעתה של יפן באסיה:
במחצית
השניה של המאה ה-19 עלה כוחה של יפן
במזרח
הרחוק. בהדרגתיות ביטלה את הזכיונות שנאלצה להעניק למעצמות המערב, חיזקה את
כוחותיה
הצבאיים וחתרה במרץ ובעקביות להרחיב את שלטונה ביבשת אסיה.
יפן
הרחיבה
את שלטונה
באיים הקוריליים, באי סחלין, בטיוואן (פורמוזה) ובייחוד בחצי האי הפורה
והעשיר – קוריאה. קוריאה היתה כפופה לסין ועל רקע זה
פרצו סכסוכים בין יפן לסין
ובשנת
1894 פרצה מלחמה גלויה ביניהן. יפן הביסה בקלות את סין וב-1895 כפתה על סין
את הסכם
שימונוסקי – הכולל תנאי שלום קשים מאוד. לפי הסכם זה קיבלה יפן שליטה מלאה
בקוריאה, טיוואן, האיים הפיסקדוריים, חצי האי ליאו-טונג
והנמלים החשובים פורט-ארתור
ודאירן.
בנוסף לכך התחייבה סין לשלם ליפן פיצויים בסך 150 מיליון דולר.
רוסיה
ראתה בהסכם זה
סיכול תוכניותיה במזרח אסיה, ובהשפעתה, הסכימו צרפת וגרמניה לדרוש
מיפן להכניס שינויים ניכרים בתנאי שלום שימונוסקי. לצרפת
ולגרמניה היה אינטרס כלכלי
באזור
זה ולכן שיתפו פעולה ביניהן. יפן, שלא רצתה להיכנס למלחמה עם שלושת המעצמות,
החזירה לסין
את חצי האי ליאו טונג, כולל את נמליו.
סין
החלשה העניקה בשנות ה-90
של
המאה ה-19 זיכיונות בתחומה לרוסיה, צרפת, גרמניה ואנגליה. זיכיונות להקמת
רכבות
בחלקיה השונים
של סין אשר הבטיחו למעצמות השפעה כלכלית ומדינית רבה.
ג. השפעתה של
צרפת באסיה:
גם
צרפת, כשאר המעצמות, מנסה לבסס עמוק יותר את
שלטונה
באסיה.
1873-1874 :
ניסיון צרפתי
לכבוש את טונקין (צפון וייטנאם). כיבוש
האנוי ופינויה.
ב-
1883-1885 מצליחה צרפת לכבוש את טונקין . אנאם (מרכז וייטנאם)
מכירה בחסות צרפת.
1885 –
מלחמת
סין-צרפת. סין מוותרת על שליטתה באנאם, בחוזה
שנחתם ביניהן.
ד.
השפעתה של בריטניה באסיה:
בריטניה לא ראתה בעין יפה את התפשטותה של
רוסיה
באסיה. בסוף המאה ה-19 (1885) קיים מתח בין רוסיה לבריטניה בשאלת אפגניסטן.
כמו כן,
בריטניה מנסה למנוע את התמוטטות האימפריה הע'ותמנית מחשש שרוסיה תשתלט על
שטחי הע'ותמנים ותשלוט במיצרים שבין הים השחור לים
התיכון.
את
ההשפעה הבריטית
ניתן
לראות גם בצורת זיכיונות כלכליים בסין ובנמל פורט-ארתור. ב-1886 בורמה
הופכת
למחוז של
קיסרות הודו, כלומר תחת השפעה בריטית.
ה. השפעתה של
גרמניה באסיה:
בשליש
האחרון של המאה ה-19 המדיניות הגרמנית היתה
השתתפות פעילה במרוץ המעצמות אחר מושבות והגברת כוחו של הצי. גרמניה הידקה
את
הקשרים עם
טורקיה, בניגוד לרצונה של בריטניה בעניין זה. קצינים גרמנים סייעו
בארגונו ואימונו של הצבא הע'ותמני, פקידים גרמנים עזרו
לשפר את המנהל האזרחי, בעלי
הון
גרמניים קיבלו זיכיונות כלכליים – מסחריים בתחומי האימפריה הע'ותמנית,
חברות
גרמניות סייעו
להקמת מפעלי השקיה והכשרה חקלאית.
"מסילת
הברזל הבגדדית" הידקה את
הקשרים
בין הגרמנים לטורקים. חברה גרמנית קיבלה זיכיון להתקנת מסילת ברזל בין
ברלין
לבין קושטא,
בתמיכתם של בנקים גרמניים. |
