|
גלי עלייה לארץ ישראל בין השנים 1904 - 1914
מספרי
עולים:
בגל זה עלו 30 - 40 אלף עולים אם כי חלק גדול מהם
ירדו מן הארץ
מאפייני העולים (אופי חברתי)
המושג עלייה שנייה הוא מושג כפול:
1.
מושג כרונולוגי- מתייחס לפרק הזמן שבין 1904- 1914
2.
מושג סוציולוגי חברתי- מתייחס לסוג מסויים של אנשים
שעלו לארץ ישראל באותה
תקופה והלכו ביחד לעבודה חקלאית , ולמרות שהיו
מעטים, הם שקבעו את דמותו של גל
עלייה זה.
·
חלק מן העולים היו עולים מתוך מוטיבציה דתית אשר
המשיכו את העליות המסורתיות,
הצטרפו לישוב הישן והתיישבו בארבע ארצות הקודש.
·
חלק מן העולים היו עולים מתוך מוטיבציה ציונית-
חלקם בעלי משפחות מן המעמד
הבינוני שהתיישבו במושבות העלייה הראשונה או בערים
כגון יפו חיפה
.
·
העולים אשר נתנו לגל עלייה זה את אופיו הייחודי
היו: בין 700 - 2000 צעירים,
רווקים, בני 17 עד 24 , רובם משכבות הביניים, לא
מאורגנים, מאמינים ברעיונות
סוציליסטיים ומתמרדים נגד הממסד והמשפחה.
סיבות לעלייה
1.
פרעות קישינייב ברוסיה (1903) שוב העמידו את
היהודים שם בפני
גורלם המיוחד. חלקם בחרו בדרך של עלייה לארץ ישראל.
2.
אכזבה מן הציונות המדינית- היתה זו מחאה על תוכנית
אוגנדה ורצון להוכיח של
הרדיפה אחרי הצ'רטר לא תקבע את גורל הציונות אלא רק
פעילות מעשית בארץ ישראל.
3.
הלחץ הפוליטי אדמיניסטרטיבי אשר הופעל על יהודי
רוסיה- גרוש היהודים מן
הכפרים והעיירות, הפעלת חוקי הנומרוס קלאוזוס ועוד.
4.
מהפכות 1905 ברוסיה וכשלונן- רבים מן המהפכנים
נאלצו לברוח מרוסיה, חלקם ברחו
לארץ ישראל.
5.
אכזבה מן הסוציאליזם הרוסי- יהודי שנסחפו אחרי
רעיונות הסוציאליזם התאכזבו
מהאפשרות להגשים רעיונות אלו ברוסיה והאמינו כי
ניתן יהיה להגשימם בארץ ישראל.
6. ***(חשוב)
ה"קול קורא" של יוסף ויתקין- פורסם ברחבי רוסיה בשנת 1905. ויתקין,
מורה במכפר תבור קרא "לצעירי ישראל אשר ליבם לציון"
לעלות לארץ ישראל על אף הכל על
מנת להאחז בה ולהשתרש בעבודה כדי להציל את העם ואת
הארץ.
מטרות העולים
עולי העלייה השנייה גיבשו רעיונות חדשים וייחודיים
בשנית
תחומים:
א. כיבוש העבודה. ב. כיבוש השמירה.
א. רעיונות כיבוש העבודה: עולי העלייה השנייה
האמינו כי כיבוש העבודה הוא כיבוש
כפול- גם לכבוש את עצמינו לעבודה, זאת אומרת להרגיל
את עצמם לעבודת כפיים לה לא
הורגלו, וגם לכבוש את העבודה עצמה מידי אחרים
(הכוונה לערבים).
הם ראו את כיבוש העבודה כהכרחי מכיוון שרק בדרך זו
ירכשו זכות על הארץ. כדי
לגאול את הארץ ולהוכיח את זכותינו עליה, חייבים
לעבוד אותה. רק כך יווצר קשר טבעי
ואמיתי של העם אל ארצו, ותתאפשר התחברות מחודשת של
העם והארץ. רק כך ישוב העם
היהודי להיות עם חי, כי "בעבודה לקינו ובעבודה נרפא".
הם הושפעו עמוקות מהרעיונות הסוציליסטיים המהפכנים
אשר הסעירו את החברה הרוסית
באותה תקופה. הם סרבו לקבל את הציונות כפי שהיתה
בשנת 1903, קטנה ומובסת וראו את
המימוש העצמי כאפשרי רק תוך עשייה אמיתית, ורק בארץ
ישראל.
א. ד גורדון ודת העבודה
גורדון עלה ארצה בשנת 1904 בהיותו בן 47. לפני
עלייתו היה מנהל אחוזה ברוסיה.
כאשר עלה ארצה החליט להתמסר לעבודת כפיים ובדיעבד
הפך לאחד ממורי הדרך של העלייה
השנייה. הוא שלל את הגלות וטען כי גלות יכולה
להתרחש בכל מקום , גם בארץ ישראל, שכן
גלות פרושה תלות בזולת וניתוק מחיי יצירה.
האדם יכול להיות אדם אמיתי רק אם יתאחד עם היקום
ויעבוד את אדמתו. רק אם יחיה
חיים טבעיים ויעבוד את האדמה בעצמו. דת העבודה
פרושה- קשר בין חיים אמיתיים וטבעיים
ועבודה גופנית. בשביל גורדון הציונות לא היתה צרור
של סיסמאות אלא מצוות חיים. הוא
ייחס לעבודה משמעות כמעט דתית.
עולי העלייה השנייה ראו את עצמם כפועלים, בעוד עולי
העלייה הראשונה נקראו
איכרים. על פי האידיאולוגיה בה האמינו, הפועל הוא
הסולל את הדרך בפני אחרים, הוא
עובד עבודה עצמית בידיו ובגופו וכך הוא גואל את
הארץ ואת העם. (בעוד האיכר מעסיק
אחרים ואיננו עובד בעצמו). על רקע זה הם נאבקו מאבק
חריף ועיקש עם האיכרים במושבות.
ההבדלים בין שתי הקבוצות היו הבדלים חברתיים,
אידיאולוגיים ותרבותיים. היה זה מאבק
עיקש בין שתי קבוצות אנשים השונות זו מזו בגיל,
השקפת עולם, שאיפות אישיות, ראיית
עתיד הארץ, מצב כלכלי, יחס לרכוש. שוני זה הוליד
איבה הדדית והיקשה על נסיונות לגשר
על התהום בין שתי הקבוצות.
עולי העלייה השנייה
עולי העלייה הראשונה
·צעירים,
רווקים
·חילוניים
·חדשים
·סוציליסטים,
מהפכנים, רואים את העיקר בדאגה לעם והבראתו, במאבק לשם קידום
האינטרס הלאומי ולא האישי
·מבוגרים,
בעלי משפחות
·מרביתם
דתיים מסורתיים
·וותיקים
ולמודי תלאות ואכזבות בארץ
·בעלי
תפישת עולם שמרנית, שואפים לעושר אישי ומשפחתי, לרווחיות, לחיות
חיים
יהודיים מסורתיים בארץ ישראל
נימוקיהם בשאלת העבודה העברית
·מתן
עבודה לערבים ולא להם פוגע באינטרס הלאומי של עלייה לארץ. ללא
עבודה לא
תהיה עלייה.
·העסקת
פועלים עבריים תגביר את הבטחון במושבות
·העבודה
בריאה לעם היהודי "בעבודה לקינו ובעבודה נרפא"
·מניע
כלכלי: כדאי לאיכרים להעסיק אותם שכן שכר עבודתם נשאר במושבה בעוד
שהערבים
לוקחים את הכסף אל מחוץ למושבות.
נימוקיהם בשאלת העבודה העברית
·עתיד
ההתיישבות בארץ מותנה בהקמת משק רווחי. ללא כוח עבודה ערבי זול אין
סיכוי
להגיע לביסוס כלכלי
·הערבי
מנוסה בעבודה, מורגל לתנאי הארץ ומסתפק במועט.
·הפועל
היהודי
איננו מיומן, לא הסתגל לעבודה הקשה ונדידתו המתמדת
מקשה על יצירת
קביעות. הוא רגיש לביקורת, דורש יחס מיוחד ומתערב
בנעשה במושבות.
ב. רעיון כיבוש השמירה- הרעיון השני אשר הינחה את
עולי העלייה השנייה.
השומרים היהודים בימי העליה השנייה סימלו התחדשות,
יהודי חדש היכול להגן על עצמו
הווה תנאי חשוב בהצלחת המפעל הציוני. בימי העליה
הראשונה נהגו פקידי הברון להפקיד
את השמירה אצל הערבים והצ'רקסים. רבים מאנשי העלייה
השנייה סרבו להמשיך בכך.
בספטמבר 1907 התכנסו ביפו כמה צעירים והחליטו להקים
את ארגון בר גיורא. יעדו של
הארגון היה לכבוש את השמירה. הוחלט לשמור את הארגון
בסוד בגלל התורכים. הראשונים
שהעסיקו את חברי בר גיורא כשומרים היו חברי הישוב
סג'רה. מנהל החווה החליט למסור
לידי אחד מבני הקבוצה את תפקיד השמירה. השמירה היתה
מוצלחת והתרחבה גם למושבה מסחה.
חברי בר גיורא העמידו תנאי להעסקתם- הישוב היה צריך
להעסיק גם פועלים יהודים.
הקבוצה הצליחה
ובפסח 1909 החליטו חברי בר גיורא בכפר תבור על הקמת
ארגון חדש בשם "השומר", כאשר
אנשי בר גיורא מהווים את עמוד התווך בארגון החדש.
ל"שומר" היתה השקפת עולם האומרת שמטרת הארגון היא
להחדיר את רוח ההגנה העצמית
לכל חלקי הישוב. היעד היה להקים כוח מגן יהודי
עצמאי. הארגון הצליח לקבל תחת חסותו
מושבה אחרי מושבה. קודם בגליל התחתון ואחר כך בשפלה
(חדרה, רחובות,) ואפילו ראשון
לציון (1912). בשנים אלו מנה הארגון כשישים שומרים
פעילים. בשנת 1913 החל הארגון
לרדת, השמירה הפכה לדבר מובן מאליו והיתה יקרה
מידי. האיכרים חששו מהריסה מוחלטת של
יחסיהם עם הערבים. ישראל שוחט מנהיג הארגון עזב את
הארץ ללמוד משפטים בקושטא. סוף
לארגון היה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הטורקים
החרימו את כלי הנשק, גרשו רבים
ממנהיגי הישוב ואסרו את אנשי השומר. במאי 1920
התפרק הארגון רשמית וקם ארגון ההגנה.
הישגים וקשיים
1.
הישג מספר 1: יצירת מסגרות מפלגתיות וארגוניות של
הפועלים.
דרך זו היתה מוכרת לעולי העלייה השנייה עוד מארצות
מוצאם. הם הניחו כי גם בארץ תוכל
המסגרת המפלגתית לסייע לפועל הבודד במאבקו עם האיכר
במושבה, עם החיים ללא משפחה ועם
עם התנאים הקשים. המפלגה דאגה לפועל לעבודה, דיור,
מזון, בריאות והיתה "ביתו" בארץ.
המסגרות העיקריות היו:
מפלגת הפועל הצעיר
1905 (א.ד
גורדון)
מטרות המפלגה היו הגשמת הציונות, כיבוש העבודה,
הגנה
על ענייני הפועלים, שיפור המצב הכלכלי, השלטת השפה
העברית וכדומה.
ייחודה היה בכך שהיא צמחה מתוך המציאות הארץ
ישראלית ועיקר פעילותה קשורה לכיבוש
העבודה.
המפלגה הקימה עבור הפועלים מטבחים משותפים, לשכות
עבודה, חנויות וכדומה.
מפלגת
פועלי ציון 1906
(בן
גוריון, יצחק בן צבי)
מטרות המפלגה היו חהקים חברה עברית המבוססת על
יסודות סוציליסטיים, להגשים בארץ
רעיונות של מלחמת מעמדות, עצמאות מדינית.
מפלגה זו היתה סניף של מפלגת פועלי ציון ברוסיה והם
השתדלו לקשר בין רעיונות
הסוציליזם ובין המציאות בארץ.
ארגונים
בלתי מפלגתיים
החורש 1907 -מטרתו של הארגון היתה לדאוג להטבת תנאי
חייהם
של הפועלים.
הסתדרות הפועלים החקלאיים של הגליל (1911)
הסתדרות פועלי יהודה
(1911)
*כל
המפלגות וארגוני הפועלים דאגו להקמת מטבחים, קופות למתן סיוע
כלכלי, שכונות
מגורים זולות , שרותי תרבות לפועלים כמו ספריות
ובתי עם.
הישג מספר 2: הקמת צורות התיישבות חדשות:
הקולקטיב בסג'רה (1907): (קולקטיב=
ארגון שיתופי). בסג'רה שבגליל התחתון היתה חוות
הכשרה של יק"א. המנהל הסכים למסור
לפעולים 1000 דונם וציוד בתנאי שיעשו את כל העבודה
בעצמם ועל אחריותם. בקולקטיב היו
18
חברים, הם עבדו את האדמה בשיתוף, הקימו מטבח משותף
ועשו הכל בעצמם ללא פיקוח. את
השנה הראשונה סיימו ללא גרעון ואז התפרק הקולקטיב
שכן מלכתחילה לא התכוונו להתיישב
באופן קבוע.
·
ההסתדרות הציונית וההתיישבות: לאחר מותו של הרצל
טען חיים וויצמן כי יש לשאוף
להשגת הצ'רטר רק בשילוב עם עבודה מעשית בארץ ישראל.
כתוצאה מגישה זו הוקם בשנת 1908
סניף של התנועה הציונית בארץ ישראל. סניף זה נקרא
המשרד הארץ ישראלי ביפו ובראשו
עמד ארתור רופין. התיישבות הפועלים לא היתה יוצאת
לפעול אילולא הוקם המשרד הארץ
ישראלי ביפו . לרשותו של רופין עמדו עוד מוסדות
שהוקמו על ידי ההסתדרות הציונית-
הקרן הקיימת לישראל וחברת הכשרת הישוב. רופין החל
להפעיל יוזמה ברכישת קרקעות
ובעידוד התיישבות עליהן. הוא האמין כי יש לרכוש
אדמות , לתת למתיישבים לקבוע בעצמם
את צורת ההתיישבות , להכשיר את הפועלים לעבודה
חקלאית ולשפר את רמת החקלאות בארץ.
רופין גם הבין כי הפועלים הם הכוח הזמין לצורך השגת
מטרות הציונות והוא החל לפעול
בשיתוף עם הפועלים לצורך הגשמת מטרות הציונות.
מפעלי ההתיישבות שהוקמו ביוזמתו בשיתוף עם הפועלים
היו:
1.
החוות הלאומיות בבן שמן , כנרת וחולדה: היו אלו
משקים גדולים שהוקמו על אדמת
הקק"ל שעבדו בהם פועלים והם התנהלו על ידי פקידים
בפיקוח המשרד הארץ ישראלי. לפי
תוכניתו של רופין, החוות הלאומיות נועדו ללמד את
הפועלים עבודה חקלאית, להרגילם
לתנאי הארץ ולאפשר להם לצבור סכום כסף קטן אשר
בעתיד יוכלו בעזרתו לייסד משק חקלאי
בכוחות עצמם. הפועלים בחוות לא חיו כבודדים אלא
בקומונות (בדרך כלל של 10 צעירים)
.
החיים בחוות הלאומיות לא התנהלו תמיד על מי מנוחות,
בחווה בכנרת היו משברים עם
המנהל, פועלים רבים חלו בקדחת ועוד. אך, בחוות אלו
התרכזו רבים ממנהיגי תנועת
הפועלים בעתיד ובהן נרקמו הרעיונות הגדולים של
העלייה השנייה- הקבוצה והקיבוץ.
2.
הקמת דגניה הקבוצה הראשונה(1909): הסכסוכים בין
הפועלים למנהל בחוות כנרת
הביאו את רופין להציע לקבוצת פועלים מחוות כנרת
לקבל את אדמת אום ג'וני לשנה אחת
ולעבד אותה על אחריותה. הקבוצה קיבלה 1000 דונם+
ציוד ואת השנה הראשונה סיימה
ברווח. הקבוצה הראשונה עזבה בסוף אותה שנה ואז הוצע
לקבוצה אחרת - "הקומונה
החדרתית" להתיישב במקום. הם עלו על הקרקע ב1910, 12
חברים ולרשותם שתי חושות וצריף
עץ. הם קראו למקום דגניה על שם חמשת מיני הדגנים
שגדלו שם. הם חיו חיי שיתוף מלא
וקיימו את כל אורח חייהם בשיתוף ובשוויון. הצליחו
לקיים את עצמם ללא גרעון וגם
גיבשו ללא תיכנון צורת התיישבות חדשה- המבוססת על
רעיונות הסוציאליזם (שיתוף
ושוויון בכל), אך ללא כפייה- הקבוצה.
3.
הקואופרציה במרחביה (1911) רעיון שנכשל : הסוציולוג
פרנץ אופנהיימר הציע
בקונגרסים הציוניים הראשונים דגם ייחודי של ישוב
קואופרטיבי (שיתופי) שונה מן הדגם
שהתפתח בדגניה. העבודה אמורה היתה להיות שיתופית אך
חלוקת ההכנסה וחיי המשפחה דמו
יותר לאלו שבמושבה. על פי הצעתו יש למזג את עקרונות
ההתיישבות הפרטית עם יתרונות
ההתיישבות השיתופית . הוא הציע להקים את הישוב בכמה
שלבים: א. יווצר משק גדול
בהנהלת אגרונום מומחה . הפועלים יהיו שכירים ושרכם
יהיה מדורג. ב. לישוב יצטרפו
פועלים לא חקלאיים בעלי מלאכה וכו. ג. בשלב השלישי,
כל פועל יחליט אם יישאר פועל
בקבוצה השיתופיץ או יבחר לגור עם משפחתו בבית נפרד.
בשנת 1910 הוקם דגם נסיוני על
פי הצעתו של אופנהיימר על אדמות מרחביה ליד עפולה.
הרעיון נכשל בגלל התנאים
האובייקטיביים- סביבה עויינת, מלריה, סכסוכים
פנימיים , אדמה מדולדלת וכו'. בשנת
1914
הפכה מרחביה לקבוצה כמו בדגניה.
4.
הקמת תל אביב, העיר העברית הראשונה (1909)- בכל
תחומי החיים בארץ נכרה
התפתחות בתקופת העלייה השנייה. גדלו מאוד כל הערים
כולל העיר יפו שהפכה למרכז
העירוני של הישוב החדש ולשער עלייה לארץ. בשנת
1909נרכשה אדמת חול מצפון ליפו על
ידי קבוצה בעלת יוזמה אשר סלדה מן הלכלכוך והצפיפות
ביפו. . השכונה החדשה נקראה
בתחילה אחוזת בית, ולאחר מכן תל אביב. היא הוותה
דוגמא להתיישבות יהודית מאורגנת
ומתוכננת. בשנת 1914 היו בעיר החדשה 2,000 תושבים.
הישג מספר4- עליית התימנים: המשרד הארץ ישראלי סבר
כי עולים מתימן עשויים לסייע
ביצירת ישוב עברי חקלאי והגדלתו. שמואל יבנאלי נשלח
לתימן בין השנים 1912 - 1914.
הוא עבר בין הקהילות היהודיות בתימן ועודדם לעלייה.
1000 עולים התפזרו במושבות
.
בני התקופה ראו בהם "פועלים טבעיים" להבדיל מן
הפועלים ממזרח אירופה שצריכים להכשיר
עצמם לעבודה. תנאי חייהם של העולים מתימן היו קשים
מאוד, מחלות, תמותת ילדים, אפילו
עבודה לא נמצאה לכולם. הם זכו ליחס של ניכור מצד
המתיישבים במושבות . המשרד הארץ
ישראלי הורה על הקמת שכונות מיוחדות ליד המושבות-
שעריים ליד רחובות, מחנה יהודה
ליד פתח תקווה נחליאל ליד חדרה וכו. |
