|
ציוני דרך בדרכו אל
הציונות/ ביוגרפיה:
--------------------------------------------------
נולד ב 1860 בהונגריה להורים
יהודים משכילים ומתבוללים
בעלי תפיסת עולם חילונית.
בנעוריו עבר לוינה ושם למד
משפטים וספרות. בתקופת
לימודיו נחשף לראשונה לגילויי
אנטישמיות.
ב 1882 הוא קורא את ספרו של
הפילוסוף האנטישמי הגרמני
דירינג:
"השאלה
היהודית כשאלה גזעית, אתנית
ותרבותית". רעיונותיו של
דירינג המופיעים בספר
(ביטול האמנסיפציה, כליאת היהודים בגטאות ונישולם מרכושם)
עוררו בו אכזבה גדולה
משום שהם היו ניגוד לחינוך
שקיבל הרצל, של התבוללות
ואופטימיות לגבי סיכויי
השתלבותם של היהודים בחברה.
עם סיום לימודיו הוא מחליט
לעסוק בספרות ובמחזאות
וזוכה להצלחה רבה.
הרצל החל לעסוק בעיתונאות וב
1891 הוא מתמנה לכתב בעיתון
וינאי ידוע. הוא נשלח מטעם העיתון לפריז. בזמן שהותו
בפריז מתרחש משפט דרייפוס
(1894).
הרצל העיתונאי מסקר את משפט דרייפוס בצרפת. משפט דרייפוס שביטא
את שיאה של
האנטישמיות בצרפת, שנחשבה
למדינה מתקדמת, דמוקרטית
ותרבותית, זעזע את הרצל וחשף
אותו לאנטישמיות ולשנאה הרבה
שהייתה בחברה, בשלטון ובצבא
הצרפתי. בעיני הרצל הפך
דרייפוס המושפל לסמל של גורל יהודי האמנסיפציה, שמקבלים
את שפתה, דרכיה, דעותיה של
החברה המודרנית ורואים עצמם
כשייכים אליה, אולם החברה
חוסמת את אפשרות השתלבותם
בתוכה ומשפילה אותם.
משפט דרייפוס וההתפרצויות
האנטישמיות שנלוו לו הוכיחו
להרצל כי היהודים לא יכולים להשתלב בחברה הסובבת אותם
והיו אחד מהגורמים שעוררו את
הרצל להעלות תוכנית לפתרון
הבעיה היהודית, אותה פרסם
בספרו: "מדינת היהודים –
ניסיון לפתרון מודרני של שאלת
היהודים", שפורסם בשנת 1896.
ההסבר לבעיית
העם היהודי בגולה ופתרונה ע"פ
תורתו של הרצל
---------------------------------------------------------------------
הרצל
מציג את בעיית העם היהודי
כבעיה לאומית ולכן טוען כי גם
הפתרון חייב להיות
לאומי.
הבעיה: לדעת הרצל אין כל
סיכוי להילחם באנטישמיות,
שתלך ותתחזק. היהודים
מהווים אומה שאינה יכולה להיטמע וקיומם בכל מקום מעורר
את האנטישמיות. האמנסיפציה
נכשלה ורק החריפה את
האנטישמיות. מסקנתו של הרצל
הייתה כי מהקמת מדינה ליהודים
ירוויחו לא רק היהודים, אלא
גם מדינות אירופה, הסובלות גם
הן, מהימצאותם של היהודים
בתוכם (תחרות כלכלית, אנטישמיות, תסיסה המאיימת על המשטר).
הפתרון: ריכוז העם
היהודי בטריטוריה משלו (רצוי
בא"י) והקמת מדינה יהודית
ריבונית, תוך הכרה מצד אומות
העולם. אומות העולם יסייעו
להקמת המדינה היהודית בא"י,
שתהייה מולדת לעם היהודי.
המדינה תהייה מפותחת מבחינה טכנולוגית ותספק תנאים
סוציאליים לפועלים.
פעולותיו של הרצל
לקידום תורתו
•
פעילותו הספרותית (כתביו): -
מדינת היהודים (1896)
–
הבעיה ופתרונה.
-
העיתון די וולט
(העולם),
-
אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה, 1902)
•
פעילותו הארגונית: - גיוס
תומכים: בעלי ממון, חברי
התנועות הציוניות, כל
הם היהודי.
-
כינוס הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל (1897) ותוכנית באזל.
-
הקמת התנועה הציונית
ומוסדותיה (ההסתדרות הציונית,
הועד
הפועל, והועד הפועל
המצומצם).
•
פעילותו הדיפלומטית להשגת
הצ'רטר: - מגעים עם השולטן
התורכי, לקבלת
הצ'רטר.
-
מגעים עם הקייזר הגרמני,
לצורך השפעה על התורכים.
-
מגעים עם ממשלת
בריטניה, על קבלת טריטוריה
סמוך לא"י (קפריסין, אל-עריש,
אוגנדה)
פעילותו הספרותית של הרצל:
-----------------------------------------------------
לאחר
שנתגבשו רעיונותיו לפתרון
הרצוי לבעיה היהודית (פתרון
טריטוריאלי / לאומי), פנה
לעזרתם של העשירים היהודים: הברון הירש והברון רוטשילד,
על מנת שיסכימו לשתף פעולה
ולסייע בפתרון. אולם הרצל
נכשל בניסיונותיו והגיע
למסקנה שיש לתת לרעיונותיו
פרסום
וכך העלה אותם על הכתב בספרו:
"מדינת היהודים". הרצל קיווה
כי באמצעות ספרו יביא את
בעיית היהודים להכרה ולתודעה
בינלאומית.
1)
פרסום ספרו: "מדינת
היהודים" (1896) -
הספר מחולק לשני חלקים: בחלק
הראשון מציג הרצל את הבעיה של
היהודים
באירופה – האנטישמיות. הרצל
מגדיר את הבעיה כבעיה לאומית,
כלומר בעייתם של כל
היהודים באשר הם נמצאים.
ומדגיש כי הפתרון היחידי
לאנטישמיות הוא בקבלת
טריטוריה
ובהקמת מדינה ליהודים. הטריטוריה יכולה להיות בפלשתינה
או בארגנטינה, ששם יש כבר
ניסיונות להתיישבות יהודית.
מאחר ולא רק היהודים סובלים
מהאנטישמיות, אלא גם העמים
בתוכם הם חיים, על המדינות
השונות לסייע במציאת פתרון
ולכן יש צורך
בהסכמתן.
החלק השני מפרט את התוכנית
לביצוע הרעיון: ראשית יש צורך
בהכרה מצד
אומות העולם בריבונות על חבל ארץ, לשם כך יש צורך בהקמת
גוף על יהודי שיפעל להקמת
המדינה ובחירת גופים מבצעים
לביצוע התוכנית. הרצל דיבר על
הגירה איטית של היהודים
מהגולה במשך עשרות שנים
שתנוהל ע"י "חברת היהודים",
זהו ארגון שמטרתו לארגן את
היהודים בגולה ולהביאם
לטריטוריה חדשה. לצורך כך
יגייס הארגון כספים מיהודים
עשירים. ארגון נוסף שהרצל כתב שיש להקימו הוא "אגודת
היהודים", שמטרתו תהיה להשיג
חבל ארץ לעם היהודי. הראשונים
שיהגרו יהיו העניים ומי שמצוי
במצוקה פיזית. הם יעלו
לארץ ויכשירו את הקרקע
לעלייתם של שאר היהודים
(יסללו כבישים, יבנו בתים…).
רק לאחר
שתהיה כבר תשתית במדינה יעלו בני המעמד הבינוני שיבואו
כדי לפתח את הארץ מבחינה
כלכלית.
בספרו מתאר הרצל את מבנה
המדינה, כפי שהיא נראית בעיני
רוחו, אותה
ינהיגו המוכשרים ביותר מבני העם תוך הערצה לחיי העבודה.
הוא מתאר את דגל המדינה שבו
יהיו שבעה כוכבי זהב המסמלים
יום עבודה של שבע שעות. לפי
חזונו מדינת היהודים תהיה
מדינה דמוקרטית, הבנויה על
שיתופיות והדדיות, השוחרת
שלום ותקיים צבא להגנה
בלבד.
התגובות לפרסום הספר:
ספרו התקבל בהתלהבות בקרב
יהודי מזרח אירופה,
למרות שהרעיונות שהוצגו בו
היו מוכרים. החידוש הגדול היה
בהצעות שהביא הרצל למימוש
הרעיון. הצעות אלה התאימו
לפעילות הציונות שהתקיימה כבר
שנים באירופה. לעומת יהודי
המזרח, רוב יהודי מערב אירופה שהיו מתבוללים דחו את
תוכניתו המעשית של הרצל.
ההתלהבות שעוררה החוברת בקרב
יהודי מזרח אירופה דחפה אותו
להמשיך בפעילותו.
2) "אלטנוילנד" (ארץ
ישנה חדשה) –
ספר נוסף שכתב הרצל, זהו
סיפור בדוי שהרצל פרסם בשנת
1902,
תחילת הסיפור בשני אנשים, קצין גרמני לשעבר ויהודי מתבולל, שיוצאים לאי בודד
באוקיינוס השקט. בדרכם הם
עוברים דרך א"י אותה הם רואים
כארץ שוממה ונידחת. בשובם,
כעבור 20 שנה מהאי בו התבודדו
לא"י, נדהמו לראות לפניהם ארץ
פורחת, מפותחת, בעלת
תעשייה וחקלאות, תחנות כוח לחשמל, ערים וכפרים. חברה
בעלת תנאים סוציאליים מתקדמים,
חינוך ברמה גבוהה ועוד.
הרצל רצה להביע בסיפורו
הדמיוני את חזונו ואת עומק
האמונה שלו במימוש המטרות של
התנועה הציונית, וכתב על כך
בפתחו של הסיפור: "אם תרצו
אין זו אגדה".
בספרו מגלה הרצל חוסר יחס
כלפי תרבותו של העם היהודי
וכלפי דתו.
חופש הדת מודגש בספר וכך גם יחסי שלום ואחווה עם הערבים.
השפה המדוברת היא גרמנית
והתרבות אירופאית.
הספר תורגם לעברית, תחת השם
"תל-אביב".
התגובות לפרסום
הספר:
הספר הרגיז מאוד את רוב העולם
הציוני שהתקשה לקבל את הניתוק
מהתרבות
היהודית בעלת המסורת הארוכה והחשיבות הגדולה שהייתה לה
בחיי העם היהודי. לטענתם
מחקה הרצל את מדינות אירופה
במקום לעודד את התרבות
והמסורת היהודית, שהן חלק
מלאומיותו של העם היהודי.
פעילות ארגונית: כינוס
הקונגרס
הציוני הראשון (1897)
הסיבות לכינוסו:
הרצל מפרסם את ספרו
"מדינת
היהודים" בו הוא מציג את
בעיית היהודים ואת פתרונה,
ע"פ דעתו ופותח
בפעילויות להגשמת רעיונותיו.
לצורך כך זקוק היה לכספים
רבים. לאחר שנכשל בחזית זו
של גיוס כספים מיהודים עשירים בעלי עוצמה כלכלית (הברון
הירש והברון רוטשילד), פנה
לדרך השניה – רכישת תומכים
מקרב הגויים ע"י משא ומתן
דיפלומטי. גם בכיוון זה הוא
נכשל. הרצל הגיע למסקנה שעליו
לבחור בדרך אחרת – הקמת גוף
לאומי יהודי להגשמת
רעיונותיו, בו השתתפו נציגי הציונים מכל הארצות.
הקונגרס הציוני הראשון (29
באוגוסט 1897): התקיים בבאזל
שבשוויץ ונכחו בו כ 200
נציגים ממדינות שונות. רובם
הגיעו ממזרח אירופה והשאר
ממערב אירופה. הרצל ארגן את
הקונגרס עד הפרט האחרון. הרצל דאג לסיקור עיתונאי
ותקשורתי רחב שהשפיע על דעת
הקהל
בעולם. טקס הפתיחה היה מאוד
מרשים (במסורת הפרלמנטים
האירופאית). הרצל יצר רושם
שזוהי תנועה לאומית לכל דבר.
מטרות כינוסו:
1.
אישור התוכנית הציונית שתוארה
בספר מדינת היהודים והגדרת
הציוניות.
2.
הקמת מוסד שייצג את היהודים
וקביעת מוסדות כלכליים.
3.
פרסום
הציונות בעולם והבאת הבעיה
היהודית לתודעת העולם כולו.
4.
להראות כי גם לעם
היהודי, על כל תפוצותיו, יש
ארגון אחד והנהגה אחת והוא
נמצא בדרך להקמת מדינה.
לצורך השגת מטרות אלו נוסחה
"תוכנית באזל" שכללה את דרכי
הפעולה (שמשלבות את
הגישות המרכזיות של התנועה
הציונית):
"הציונות
שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת ומקלט בא"י, המובטח ע"פ
משפט הכלל" . לצורך כך
נקבע שיש לפעול בשלושה
כיוונים:
בארץ ישראל : יישוב הארץ
ביהודים שיפתחו את הארץ
באמצעות עבודה ,חקלאות ומלאכה.
(ציונות מעשית)
בעולם היהודי:ארגון ה יהודים
בכל ארץ וארץ וליכודם ע"י
מפעלים
מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקיה של כל ארץ. ובנוסף גיבוש
תודעה לאומית בקרב יהודי
התפוצות.
במישור הבינלאומי:
פעילות דיפלומטית מקיפה כדי
לשכנע את הממשלות למען הגשמת
מטרות הציונות ולהענקת צ'רטר לעם היהודי.
(ציונות
מדינית)
החלטות
הקונגרס (נכלל בתוכנית באזל) :
1.
הציונות שואפת להקים לעם
ישראל בית
מולדת בא"י.
2.
הקמת ארגונים ציוניים בכל
מדינה שיש בה יהודים כדי
לארגן עליה
מסודרת לא"י. ארגון העל הוא ההסתדרות הציונית שהרצל היה
נשיאה הראשון. ארגוני המשנה
היו "הוועד הפועל הציוני" ו
"ההנהלה הציונית" שתפקידם
לבצע את התוכניות.
3.
כדי
לקבל זכות בחירה למוסדות
ולארגונים כל יהודי ישלם דמי
חברות שנתיים בסך 1 שקל שהוא
ה"שקל הציוני", כסימן לחברותו בהסתדרות הציונית.
חשיבותו של
הקונגרס הציוני הראשון:
מציין מפנה בתולדות העם
היהודי. לראשונה נפגשו
נציגים מכל העולם היהודי כדי
לדון בעתיד העם ובאחדותו
והקימו מסגרת שתטפל בצרכי העם –
ההסתדרות הציונית.
הקונגרס הציוני יצר הנהגה
חדשה לעם היהודי ובו הונח
הבסיס
להקמת מדינה יהודית.
הציונות הוכרה כתנועה לאומית
והכריזה בגלוי על מטרותיה:
להקים מדינה ליהודים.
הרצל הפך למנהיגה של התנועה
הציונית ועמד בראש מוסדותיה.
בעקבות הקונגרס הציוני
הראשון, נערכו קונגרסים
נוספים, במטרה לחזק את התנועה
הציונית. הקונגרסים ביטאו את אופייה הדמוקרטי של
ההסתדרות הציונית, משום
שייצגו את
כל הזרמים בציונות (דתיים
וחילוניים, פועלים
ורביזיוניסטים) ומשום שכל
יהודי ששילם
שקל וע"י כך נמנה עם חברי
התנועה הציונית, יכל להשתתף
בו ולקחת חלק בבחירות.
המתנגדים לקונגרס:
המתבוללים ממרכז ומערב אירופה
- חששו למעמדם במדינות
השונות. הם חששו שתבוטל
האמנסיפציה בה זכו והם ידרשו
לעזוב את הארצות בהן חיו
ולעבור לא"י.
חובבי ציון – רובם מקבלים
בשמחה את החלטות הקונגרס אולם
היו כאלה
שהתנגדו להרצל משום שחששו כי האימפריה העותומנית תסגור
את שעריה בפני עליית יהודים
לא"י וכך יפסק מפעל ההתיישבות.
היהודים החרדים – מתנגדים
להרצל משום שהוא מביא
את הגאולה בדרך חילונית.
כמה ימים לאחר פתיחת הקונגרס
הציוני הראשון רשם הרצל
ביומנו: " בבאזל יסדתי
את מדינת היהודים. אילו אמרתי
זאת היום בקול, היו כולם
צוחקים לי. אולי בעוד 5
שנים, וודאי בעוד 50 שנה, יסכימו הכל". (אחרי 50 שנה
וחודשיים הכריז האו"ם על הקמת
מדינת ישראל)
בניית
התנועה הציונית ומוסדותיה
בקונגרס הציוני הראשון נולד
הגוף המבצע של
התנועה הציונית – ההסתדרות
הציונית. מוסדותיה העיקריים
היו:
•
הקונגרס הציוני
-
שנבחר ע"י כל היהודים (ששילמו
את דמי החבר- 1 ש"ח) והיווה
את המוסד העליון להתווית
דרכה של התנועה הציונית.
• "הוועד
הפועל הציוני" – נבחר מחברי
הקונגרס והיה
אחראי על ביצוע החלטות הקונגרס.
• "הועד
הפועל המצומצם" – מרכז ההנהלה
הציונית.
בנוסף למוסדות הללו הוקמו
במהלך הקונגרסים הבאים, גופים
כלכליים שדאגו להיבטים
הכלכליים של יישוב הארץ כגון:
"הקרן הקיימת לישראל" שריכזה
את נושא רכישת הקרקעות.
היא רכשה אדמות במטרה להופכן
לאדמות לאום (של המדינה)
והחכירה אדמות למתיישבים
תמורת תשלום סמלי.
"קרן
היסוד" שמימנה את מפעלי
ההתיישבות בארץ, בנק אפ"ק
(בנק
אנגלו-פלשתינה) ששימש כמוסד הפיננסי של התנועה הציונית
בא"י. המטרה הייתה כי הבנק
יממן את כל הפעולות הדרושות
להקמת מדינה יהודית, כגון
מימון ההתיישבות היהודית.
פעילות דיפלומטית(מדינית)
הרצל האמין ב"ציונות מדינית"
, האמין כי צריך לפעול למען
קבלת
אישור רשמי ובינלאומי ממעצמות העולם ובעיקר מהטורקים
ששלטו בארץ באותה תקופה,
להקמת
מדינה יהודית והציע את
מדיניות הצ'רטר. הוא האמין כי
יש לשכנע את השלטון העותומני
להעניק לעם היהודי צ'רטר
(זכיון) על חלקת הארץ שבה
תקום המדינה.
כיוון הפעולה של
הרצל להשגת צ'רטר על א"י היה
האימפריה העותומנית, ששלטה
בכל המזרח התיכון והיה ברור
שמי שרוצה להשיג צ'רטר על חלק מהאזור צריך לבוא איתם
במשא ומתן.
יעד פוליטי ראשון: גרמניה –
הרצל היה מודע לקשרים ההולכים
ומתהדקים בין גרמניה
ובין תורכיה ולהשפעתו של הקיסר הגרמני על השולטן התורכי.
הוא חשב שבאמצעות גרמניה
יוכל להשפיע על תורכיה לתת את
הסכמתה לעליה חופשית של
יהודים ולכן החליט להציע
לממשלת גרמניה חסות על
התיישבות יהודית אוטונומית
בא"י, בתנאי שתשיג ממשלת
תורכיה
הסכמה לעלייה חופשית
של יהודים. הוא האמין כי
לגרמנים יש אינטרס בהקמת
מדינה יהודית
בא"י כיוון שאם יהודי גרמניה
יעברו לא"י תיפטר בגרמניה
בעיית האנטישמיות, הוא חשב
שהמרכז היהודי שיווצר בארץ
יהיה נאמן לגרמניה ויכיר לה
תודה ובנוסף באמצעותו הם
יוכלו להשפיע על האזור כולו. הרצל הצליח להתקבל לראיון
אצל הקיסר הגרמני בעת ביקורו
בקושטא (בתורכיה) בשנת 1898.
בראיון זה הוא ביקש מהקיסר
שישתדל להשיג מהשולטן
התורכי "רשיון ליסוד חברת
התיישבות יהודית תחת חסות
גרמניה". הרצל יצא מאוד
אופטימי
מפגישה זו. הראיון הבא נקבע
בירושלים, בראיון זה שבו
נתקבלה משלחת ציונית בראשותו
של הרצל היה הקיסר "קריר" ביחסו והתחמק מתשובה ברורה,
נראה כי הקיסר הגרמני (וילהלם
השני) הבין שהתורכים מתנגדים לכל רעיון הציונות, ולא
יוותרו על שטחים בא"י. מעכשיו
תמיכה נוספת מצד גרמניה
בציונות עלולה היתה לעורר
חשדות בתורכיה כלפי כוונותיה
של
גרמניה במזרח התיכון.
בכך נכשלה האופציה הגרמנית
שהיתה חלק מניסיונותיו
העקיפים
של הרצל להגיע להשפעה על האימפריה העותומנית.
יעד פוליטי שני: תורכיה -
לאחר מאמצים רבים ותשלום שוחד
לראשי השלטון התורכי,
זכה הרצל להתקבל לראיון אצל השולטן התורכי עבדול חמיד
השני במאי 1901. הוא ניסה
לשכנע את השולטן שיהיה כדאי
לאימפריה התורכית שיתיישבו
בתחומה יהודים והציע לשפר את
מצבה הכלכלי של תורכיה ולפרוע
את כל חובותיה אם בתמורה
תעניק רשיון ליהודים לבוא
ולהתיישב בארץ ישראל ובסוריה. התורכים משכו את המשא ומתן
תקופה ארוכה כאשר המטרה
היחידה שלהם היתה סחטנות
כספית. המקסימום שהיו מוכנים
להגיע אליו היה שהיהודים
יתיישבו ברחבי האימפריה
בקבוצות קטנות ומפוזרות בתוך
האוכלוסיה המקומית. גם אופציה
זו נכשלה.
יעד פוליטי שלישי: בריטניה:
משהבין הרצל שאין עוד טעם
למאמציו בתורכיה החליט
לפנות לכיוון אחר, לאנגליה.
עוד בשנות ה- 90 התעוררה
באנגליה התנגדות להגירתם
המוגברת של יהודי מזרח
אירופה, שהייתה מלווה
באנטישמיות. הרצל הציע לפתור
את בעיית
ההגירה היהודית באמצעות טריטוריה (שטח) להתיישבות עצמאית
שתעניק בריטניה ליהודים.
הכוונה הייתה לקפריסין ולחצי
האי סיני, כלומר לחבלי ארץ
הנתונים לחסותה של בריטניה
והם קרובים לא"י. (אמנם מטרתה
של התנועה הציונית היתה
התיישבות בא"י, אך בנסיבות
המיוחדות של עזרה מידית
להמוני היהודים, תראה התנועה
הציונית חובה לנסות, תוך
שמירה
על תוכניתה ועקרונותיה, להקל על גורלם של היהודים). ב
1902 נפגש הרצל עם שר המושבות
הבריטי – צ'מברלין. הנימוקים
שמציג הרצל:
•
יצירת יישוב יהודי נאמן
לבריטים
שיחזק את שליטתם במזה"ת. כמו
כן תהיה לכך גם תועלת מבחינה
צבאית מכוון שכך ייווצר
אזור חיץ שיפריד בין כוחותיהם
של הבריטים המצויים במצרים,
לבין הכוחות הטורקים
שמוצבים בדרום א"י.
•
התיישבות יהודית בא"י תקל על
לחץ ההגירה של היהודים
מרוסיה לבריטניה.
•
זעזוע מפרעות קישינב.
התוצאות: כישלון.
•
התיישבות בקפריסין - הבריטים
דוחים את רעיון ההתיישבות
בקפריסין משום שידעו כי צעד זה יעורר התנגדות מצד תושבי
האי.
•
הצעת אל-עריש -
הוחלט לשגר למצרים משלחת
שתחקור את האפשרויות הכלכליות
לפיתוח ההתיישבות היהודית
בחבל אל-עריש. סוכם כי אם הדוח של הועדה יהיה חיובי
תתמוך ממשלת בריטניה בתכנית.
לאחר בדיקה דחתה הועדה את
ההצעה מסיבות פוליטיות
ואסטרטגיות.
•
הצעת אוגנדה -
בעקבות הסתלקותה של בריטניה
מתכנית אל-עריש, הציע
צ'מברלין להרצל את אוגנדה
שבאפריקה כמקום להתיישבות יהודית אוטונומית. – הרצל דוחה
את ההצעה בשלב הראשון.
פרשת אוגנדה
בשנת 1903 הלכה וגברה הביקורת
כלפי הרצל, עברו שש שנות
פעילות ועדין אי
אפשר היה להצביע על הישג משמעותי אחד. הפעילות המדינית
אכזבה, הפעילות המעשית היתה
בשפל ומצב היישוב היהודי בא"י
המשיך להיות קשה. בנוסף באותה
שנה התרחש הפוגרום
הנורא בקישינב שזעזע את העולם
כולו והבהיר עד כמה קשה מצבם
של יהודי מזרח אירופה
ועד כמה דחוף למצוא להם פתרון. הממשלה הרוסית שחששה
מהתגובות הזועמות שהופנו
כלפיה
מכל העולם החליטה להזמין
מנהיגים יהודים לביקור
ברוסיה. בין המנהיגים הללו
היה גם
הרצל. הביקור ברוסיה זעזע
אותו עמוקות, הוא נפגש
לראשונה עם יהודי רוסיה וראה
את
מצבה הקשה של הקהילה: את העוני, הרעב ואת תוצאות הפוגרום
והבין לראשונה עד כמה דחוף
למצוא פתרון להמוני היהודים
הללו ועד כמה הם תלויים בו.
הוא גם נדהם מקבלת הפנים לה
זכה, היהודים קיבלו אותו
כמשיח. זעזוע זה וההכרה כי
צריך למצוא פתרון מהיר למצוקת
היהודים, גרמו לאחד המשברים הגדולים ביותר בתנועה
הציונית.
בהשפעת ביקורו
ברוסיה הציג הרצל בקונגרס
הציוני השישי (ב 1904), ללא
כל הודעה מראש, את רעיון
ההתיישבות באוגנדה. בנאום הפתיחה דיבר על כל כישלונותיו
הדיפלומטיים-מדיניים עד כה
אשר הביאו אותו לידי הצעתו
החדשה – התיישבות באוגנדה,
לראשונה מוצעת ליהודים קרקע
שתהיה שלהם, בה הם יהיו
מוגנים ויוכלו להתפתח ללא
הפרעה. הוא הדגיש כי אוגנדה
היא
רק "מקלט לילה" ולא תבוא במקום א"י. הרצל הבהיר שההצעה
הועלתה כאמצעי חירום לעזור
לאותם יהודים להגר מיד, למנוע את התפזרותם בעולם כולו
ולעודד אותם להתיישבות על
בסיס לאומי. הוא הדגיש כי
אינו מבקש מהקונגרס לקבל מיד
את ההצעה, אלא לבחור ועדה
מיוחדת, שתבדוק את העניין
ביסודיות.
הצעתו של הרצל נפלה כפצצה,
התפתח ויכוח סוער שפילג את
התנועה לשני צדדים יריבים:
המתנגדים:
היו ברובם מקרב יהודי רוסיה
שכינו עצמם "ציוני ציון" הם
טענו:
•
שוויתור זמני על א"י הוא
וויתור לתמיד ולמרות הסבל הרב
של יהודי רוסיה, אסור לוותר
על החלום של העם היהודי לחזור
לא"י.
•
התבססות יהודית בטריטוריה
אחרת תיפגע
באפשרות לקבל בעתיד צ'רטר על
א"י.
•
במועד מאוחר יותר הארץ כבר
תהיה תפוסה ולא
יישאר בה מקום ליהודים.
•
מניע דתי- של הדתיים בהסתדרות
הציונית שלא היו מוכנים
לוותר על ארץ הקודש.
התומכים:
א) הנאמנים להרצל בכל ליבם
שלא יכלו לצאת נגד הצעתו.
ב)
הטריטוריאליסטים שתמכו בהקמת
מדינה בכל מקום שינתן ליהודים.
ג) מי שהאמין
שאוגנדה אכן תהיה פתרון טוב
לסבלם של יהודי מזרח אירופה,
מבלי שתסכן את היעד העיקרי
של הציונות – הקמת מדינה יהודית בא"י.
באווירה קשה ומתוחה נערכה
בקונגרס הצבעה על הצעתו של
הרצל והתוצאה היתה: 295
בעד משלחת חקירה לאוגנדה, 178
נגד ו 100 נמנעים. אולם זה לא
פתר את המשבר. המתנגדים
קמו ועזבו את האולם. הרצל הבין את גודל המשבר. הכל ידעו
כי פילוגה של התנועה
הציונית ימיט עליה אסון והרצל
ניסה לשכנע את המתנגדים לחזור
לאולם הדיונים. כדי
להוכיח כי הוא אינו מוותר על
רעיון השיבה של העם היהודי
לא"י הכריז: "אם אשכחך
ירושלים, תשכח ימיני" ובכך סיים את הקונגרס.
החלה להתגבש אופוזיציה רחבה
מאוד להרצל, הקרע בתנועה
הציונית הגיע לשיא בסוף 1903,
כאשר ניסו להתנקש בעוזרו של
הרצל, נורדאו.
מותו של הרצל: מותו הפתאומי
של הרצל ב 1904 סיים את פרשת
אוגנדה ובקונגרס השביעי
שכונס ב 1905 הוחלט לדחות את הצעת אוגנדה ולאסור כל
פעילות התיישבותית מחוץ
לתחומי
א"י.
הביקורת שהועלתה בתנועה
הציונית כלפי תורתו ודרכי
פעולתו של הרצל:
הרצל דגל בציונות המדינית,
כלומר בכך שהשגת תמיכה
ממעצמות העולם, באמצעות הענקת
צ'רטר ליהודים בא"י, היא תנאי
הכרחי להקמת הבית הלאומי –
המטרה המרכזית של הציונות.
לכן יש להפנות את כל
המאמצים לפעולה דיפלומטית
להשגת הצ'רטר על א"י, מהסולטן
התורכי ששולט בארץ. לדרכו
זו של הרצל קמו מתנגדים
שהעבירו עליו ביקורת והם:
•
היהדות החרדית – מנהיגי
היהדות החרדית התנגדו
לפעולותיו של הרצל משום
שהאמינו כי הגלות היא עונש
מהאל, אך
זהו מצב זמני ושתבוא הגאולה
העם היהודי יחזור לארצו. במשך
הדורות הגיעו היהודים
לארץ רק מתוך מניעים דתיים (ללמוד תורה, לקיים מצוות
ולבקר במקומות הקדושים), ולא
מתוך כוונה ל"זרז" את הגאולה,
את ביאת המשיח. היהדות אסרה
כל פעילות בנושא זה
והתפיסה היתה שאסור לנסות
ולהשפיע על מעשי האל ושיש
לחכות לגאולה. בנוסף היה חשש
כי
הציונות תגרום לעם היהודי להפוך לחילוני.
•
עשירי היהודים – הם ראו בהרצל
הרפתקן וטענו כי פעילותו
מסוכנת להתיישבות היהודית
בארץ ישראל.
•
הציונות
הרוחנית (אחד העם)
א. אחד העם התנגד לעמדתו של
הרצל, שצריך ואפשר לקבץ את כל
העם היהודי בא"י.
נימוקיו היו:
1.
לא כל יהודי העולם ירצו לבוא
לא"י, שכן
רבים יעדיפו להשאר בארצות
המוצא או להגר למקום אחר שבו
יש סיכויים גדולים יותר לשפר
את מצבם.
2.
היהודים שכבר ירצו להגיע לא"י
לא יקבלו את אישור השליטים
בארץ,
כלומר, את אישורו של השלטון העות'מאני.
3.
גם אם יושג אישור מטעם השלטון
העות'מאני הרי שאין מספיק
מקורות קיום לכל היהודים בא"י.
ב. הציונות המדינית של
הרצל מתמקדת בהקמת מדינה
ליהודים תוך התעלמות מתכניה
היהודיים של המדינה היהודית.
הרצל הזניח את המישור הרוחני
– תרבותי, שעשוי לסייע גם
בגיבוש הזהות היהודית של
היהודי שחיים בתפוצות. |
