סיכום מורחב לנושא ידע העם והמדינה ב'

תקופה ראשונה – מלחמת העולם השנייה והשואה; פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה

מהלכים של בעלות הברית להכנעת גרמניה:

1. הפצצות כבדות על ערים ומרכזי תעשייה בגרמניה.

הגרמנים טענו שהם יושבים בבטחה במבצר האירופאי. המעוז המרכזי שלהם היה גרמניה עצמה ומערך המגוננים החיצוני היה השטח הכבוש כמו נורווגיה איטליה הונגריה .

כל המדינות הללו תוחזקו בעוצמה רבה ע"י הגרמנים אולם לא היה בכוחם לעצור את הכוח האווירי של המערב שגדל במהירות ב30 במאי ביצע חיל האוויר הבריטי הפצצה ראשונה על העיר קלן במהלך הזמן נערכו הפצצות נוספות על גרמניה .

במשך כל החודשים של סוף המלחמה הפציצו כוחות בעלות הברית את כל ערי גרמניה "הפצצות מסביב לשעון" הביאו לחורבן מאסיבי על ערי גרמניה.

העיר הידועה ביותר היא דרזדן שאותה החריבו האמריקאים כליל תוך כמה שעות.

2. הפלישה לנורמנדי – מצבע אוברלוד

על מנת לפתוח "חזית שנייה" שעליה הוחלט בועידת טהרן, החלו בעלות הברית בהכנות: איסוף כוחות הנחיתה (מאות אלפי חיילים, אלפי כלי שייט, אלפי טנקים וכ-120 אלף מטוסים ) בנמלי דרום אנגליה. מועד צליחת התעלה נקבע לראשית יוני 1944 בחוף נורמנדי.

הגרמנים שציפו לפלישה מצפון צרפת בטחו ב"חומה האטלנטית" שהגנה על חופי צרפת ובכוח הגרמני מאחוריה, אלא שהגרמנים לא ידעו באיזה תאריך והיכן בדיוק תתבצע הפלישה. הם האמינו כי הפלישה תתבצע בחוף הקרוב ביותר באנגליה. חוף נורמנדי לא הובא אפילו בחשבון.

ב-6 ביוני 1944, בעלות הברית הצליחו להנחית ביממה הראשונה  250 אלף חיילים. הגרמנים המופתעים סירבו להאמין כי אכן זוהי פלישה אמיתית וסברו כי היא רק פעולת הטעיה ורק כעבור זמן, כשהבינו את המתרחש, מיהרו להעביר כוחות משוריינים לאזור, אך אחרו את המועד. ארבעה שבועות לאחר תחילת הצליחה היו על חוף נורמנדי כמליון חיילים, כ-200 אלף משאיות וכ-650 אלף טון של ציוד מלחמתי.

3. כיבוש רומא  ביולי 1944  וההתקדמות לעבר איטליה

ההתקפה על איטליה נפתה ב9 ביולי 1943 כוחות בעלות הברית נחתו בחוף סיציליה והכניעו את הכוחות האיטלקים לאחר התנגדות סמלית בלבד.

אחרי ההפצצות הכבדות על דרום איטליה ביקשה איטליה ב2 לספטמבר שלום.

השיחות והתנאים היו כניעה לרבות פירוק הצבא והעברת יחידות צי לכוחות בעלות הברית.

את כניעת איטליה הסתירו מגרמניה עד ל8 בספטמבר , למחרת נחתו כוחות בעלות הברית בחופי פלרינו מדרום לנפולי ופתחו בלחימה מול הכוחות הגרמנים.

הגרמנים נסגו לכיוון רומא . בקיץ 1944 כבשו כוחות בעלי הברית את רומא ומכאן התחילו בעלות הברית להתקדם לכיוון צפון איטליה.

4. התקדמות הצבא האדום בחזית המזרחית לכיוון מערב, וכיבוש מזרח אירופה עד למפגש על נהר האלבה עם צבאות בעלות הברית שחדרו לגרמניה ממערב.

5.   שחרור בלגיה, הולנד וצרפת

מנורמנדיה פנו הכוחות הבריטיים והאמריקאים לשחרור בלגיה והולנד. כוחות אמריקניים וצרפתיים שחררו את פריז. משטר וישי מוגר והגרמנים נסוגו מצרפת. הגנרל הצרפתי שרל דה-גול, ששהה בבריטניה בכל תקופת המלחמה ועודד את המחתרת הצרפתית לפעול נגד הגרמנים, תפס את הפיקוד בצרפת.

במה סייעו מהלכים אלה להכנעת גרמניה?

1. פתיחת חזית נוספת באירופה חייבה את הכוחות הגרמנים להלחם מלחמת מגננה בחזית המערב (שהייתה רדומה) ולעצור את הכוחות המתקדמים.

2 . הימצאות כוחות גדולים של בעלות הברית על אדמת צרפת שינתה את יחסי הכוחות.

3.הפלישה לנורמנדי אפשרה לכוחות הברית להשתלט על אדמת צרפת בלגיה והולנד.

ללא צעד זה לא היה ניתן להכניע את גרמניה בדרך היבשה.

בסתיו 1944 נערכו צבאות בעלות הברית ליד גבולות גרמניה.

4.חזית זו העסיקה כוחות גרמניים רבים וחייבה אותם להעביר כוחות נוספים, במקום להקצות אותם לחזית המזרחית, במטרה לעצור את הצבא האדום.

במה סייעו הקרבות בצפון איטליה להכנעת גרמניה?

1.ריתקו כוחות גרמניים רבים שהיו יכולים לסייע בחזית הרוסית.

2.הימצאות כוחות של בעלות הברית באיטליה סיפקה להם שדות תעופה ואפשרה הפצצות מאסיביות מיעדים קרובים ביות באיזור הכיבוש הגרמני ובגרמניה עצמה.

3. עם כיבוש צפון איטליה אבד לגרמנים בעל ברית עיקרי באירופה.

4. אובדן מאחז חשוב באירופה.

מהלכים להכנעת יפן:

לאחר שיפן דחתה את פניית בעלות הברית לכניעתה, החליט הנשיא האמריקאי, הארי טרומן להטיל את הפצצה האטומית על יפן. ב-6 באוגוסט הוטלה הפצצה הראשונה על העיר הירושימה שמנתה 350 אלף תושבים, כ-120 אלף נפגעו, כשני שליש נספו. גם אז סירבה הממשלה היפנית להיכנע ואז הוטלה ב-9 באוגוסט הפצצה האטומית השניה על העיר נגאסאקי.

מדוע החליט טרומן להפיל את פצצות האטום על יפן?

1. ההנחה כי הטלת הפצצה תזרז את סיום המלחמה ותביא לכניעת יפן ובכך יחסכו מהאמריקאים קורבנות רבים.
2. הרצון להביא לכניעת יפן לפני שברית המועצות תתערב בחזית זו.
3. לחץ המומחים הצבאיים להטיל את  הפצצה עם סיום פיתוחה לשם ניסיון.
4. להוכיח לברית המועצות את העליונות הצבאית והטכנולוגית של ארה"ב במאבק בניהם.

תוצאות ההפצצה

·        הרס ואובדן-  רוב התושבים בהירושימה  ונגאסאקי נספו והשאר נפגעו.

·        כניעת יפן ללא תנאי

·        מעבר לעידן הגרעיני – תחילת מרוץ החימוש הגריעי.

·        הפיכת ארה"ב למעצמה גרעינית.

·        שנים רבות לאחר מכאן נותרו השפעות הקרינה הרדיו-אקטיבית שגרמו למחלות קשות ולמומים מולדים.

פרק שני – השואה

השואה בפולין עד תחילת ביצוע "הפתרון הסופי"

בדצמבר 1939 הכריזו הנאצים כי על כל יהודי פולין לעבור לגור בגטאות: אזורים סגורים בערים שהוקצו ליהודים. גטאות הוקמו באירופה כבר במהלך המאה ה-16, אולם מדובר היה  בשכונות יהודיות בהן קיימה הקהילה היהודית אוטונומיה קהילתית ותרבותית. הגטאות שהקימו הנאצים היו שלב לקראת חיסולה של יהדות אירופה (בהשמדה או בגירוש). הגטאות היו צפופים מאוד: מאות אלפי יהודים התרכזו בשכונות קטנות. אלפי אנשים מתו ממחלות, מקור ומרעב. הגרמנים יצרו במתכוון את התנאים הקשים בגטאות כדי לדלל את האוכלוסייה היהודית באירופה. שומרים גרמנים ומקומיים אסרו על כל יציאה מהגטאות. חוק מספטמבר 1941 הטיל עונש מוות על כל יהודי שייתפס מחוץ לגטו.

הגטו הראשון הוקדם בעיר לודז' ואחריו הוקם גטו ורשה.

מטרת הנאצים בהקמת הגטאות:

1. בידוד היהודים – בידודם של היהודים מהאוכלוסייה הסובבת אותם. לפני המלחמה קיבלה מדיניות זו את ביטוייה בחקיקה מפלה ללא חומות פיזיות, ואילו הקמת הגטאות נועדה לבידוד פיזי.
2. השפלה ושבירת הרוח היהודית – ריכוז היהודים בגטאות, בתנאי צפיפות ורעב, נועד לשבור את הרוח היהודית. שבירת הרוח היהודית נועדה למנוע כל אפשרות להתקוממות.
3. ניצול כוח העבודה היהודי – מדיניותו של משטר הכיבוש הנאצי הייתה לנצל את כוח העבודה היהודי למאמץ המלחמה הנאצי ככוח עבודה זול (למשל: סלילת כבישים, הקמת גשרים,ניקוז תעלות, עבודות בניין ועוד.... ) .ריכוז היהודים בגטו אפשר לנאצים לפקח ביתר יעילות על ניצול מקסימאלי של כוח העבודה היהודי בעבודות כפייה.
4. נישול היהודים – העברת היהודים לגטו הייתה אמצעי לנשלם מרכושם. אלה שנשלחו אל הגטו נאלצו להשאיר מאחוריהם את רוב רכושם, והורשו ליטול רק מעט ממיטלטליהם. כל שנשאר מאחור הוחרם על ידי הנאצים.
5. הטעיה – אחד המאפיינים של המדיניות הנאצית כלפי היהודים היה מדיניות ההטעיה. הגטאות שימשו את הנאצים כאמצעי להטעיית העולם והיהודים כאחד. למועברים אל הגטו נאמר שהם עוברים לאזור של אוטונומיה יהודית. גם כלפי העולם החיצון ניסו הנאצים להציג את הגטאות כאזור אוטונומי שנועד להגן על היהודים. כדי לתת תוקף לטענתם הקימו הנאצים גטו לדוגמא, שאילו הוזמנו נציגי הצלב האדום.
6. הרעבה והמתה – הגטו שימש את הנאצים כאמצעי להחזיק את היהודי בתנאי רעב וצפיפות, שתוצאתם הבלתי נמנעת הייתה מוות מרעב ועקב מגפות ומחלות. יש הרואים בתהליך סגירת היהודים בגטאות אמצעי של הנאצים להכחדה הדרגתית של היהודים, בגדר שלב בינים במדיניות ההשמדה של הגזע היהודי. כאמור הגטו היה אמצעי הכחדה ישיר ואף בלתי ישיר להשמדת היהודים.
7. הגטאות הסתירו מפני האוכלוסייה הכללית את גורלם של היהודים.
8. הרס התרבות היהודית – הנאצים אסרו על קיום מערכת חינוכית יהודית בגטאות ועל קיום תפילות ציבוריות. כוונתם הייתה להכחיד את התרבות היהודית, שנשענה על מסורת יהודית ומערכת לימודים מאורגנת.

הסברים להקמת הגטאות:

1. היהודים חולים במחלות מדבקות וחיים בתנאי סנטריה גרועים, לכן יש לבודדם כדי להגן כל החברה מפניהם.
2. היהודים מזיקים לכלכלת המדינה בעת מלחמה, מאחר שהם מנהלים ספסרות במזון בשוק השחור.
3. יש להגן על היהודים מפני הזעם של האוכלוסייה.
4. הנאצים תירצו את הקמת הגטאות בכך שבידוד היהודים ימנע מהם כל אפשרות לסייע לאויבי גרמניה בזמם המלחמה.
5. היהודים מפיצים בקרב האוכלוסייה שמועות ודעות פוליטיות מזיקות ולכן יש להפריד בניהם ובין האוכלוסייה הכללית.
6. היהודים חתרנים ומתכננים התנגדות ואופוזיציה נגד השלטון. לכם יש לסגור אותם.

דרך ניהול הגטו – הקמת היודנראטים

ב"איגרת הבזק" שפרסם היידריך, ראש משטרת הביטחון הנאצית, נקבע, בין השאר, כי יש להקים הנהגה יהודית בגטאות, שתקבל הוראות מן הגרמנים ותדאג ליישמן בקרב הקהילה היהודית. לשם כך הקימו הגרמנים את המועצות היהודיות (יודנראט) לניהול חיי הפנים בגטו, תחת פיקוחו של הגסטפו. הגרמנים העדיפו לפעול מול נציגות יהודית מרכזית אמת שתמלא את הוראותיהם.

מאפייני היודנראטים:

1. גוף שלטוני – היודנראטים היוו מוסד שלטוני כפוף לגרמנים, היו להם סמכויות ניהול בגטאות. כדי לשמור על הסדר בגטאות הועמדו לרשותם כוחות שיטור יהודיים.
2. גוף ביצועי-ארגוני – כפוף לגרמנים שתיפקדו להוציא אל הפועל את הנחיותיהם. ליודנראטים לא ניתן היה לערער על הוראות הגרמנים.
3. הנהגה סמכותית – אנשי היודנראט היו רבנים מוכרים או אישים ידועים בעלי השפעה על הקהילות היהודיות. בראש כל יודנראט עמד מנהיג, ראש היודנראט, שבידיו רוכזו עיקר הסמכויות הניהוליות.
4. נבחרי הציבור – מספר חברי היודנראט נקבע בהתאם לגודל הגטו, מרביתם נבחרו בידי הציבור היהודי.

מניעי ההצטרפות ליודנראט:

1. אחריות לקהילה.
2. מינוי בכפייה על ידי הגרמנים תוך איום על חייהם אם יסרבו.
3. מניעים אישיים ואינטרסנטיים.

מניעי הנאצים בהקמת היודנראט:

1. ניצול מעמדם הציבורי של חברי היודנראט - לחברי היודנראט נבחרו אישי ציבור שהיו מוכרים בקהילה עוד בטרם הכיבוש הנאצי: רבנים, רופאים, עורכי דין, מורים ועשירי הקהילה. הנאצים רצו לנצל את מעמדם הציבורי של חברי היודנראט כדי להבטיח צייתנות של הציבור היהודי להוראותיהם.
2. הטעיה - היודנראט שימש את המשטר הנאצי כאמצעי להטעיה וליצירת הרושם שהנאצים מאפשרים אוטונומיה יהודית בגטו.
3. מדניות "הפרד ומשול" – היודנראט שימשו את הנאצים כאמצעי ליצירת סכסוכים בין היהודים. על היודנראט הוטלו משימות הניהול של הגטו והעברת הוראות השלטון הנאצי ליהודים, וחבריו היו ממנים על אכיפתן של הוראות אלה. האכזריות של ההוראות שנדרשו אנשי היודנראט להעביר אל תושבי הגטו גרמו לא אחת לעימותים קשים בתוך הגטו. כך, למשל, נדרשו היודנראט למסור מכסה של "עובדי כפייה" שיישלחו למחנות העבודה. מי שהיה לו כסף יכול היה לפדות את עצמו, ואילו עניי הגטו היו קורבנות קלים יותר למדיניות הנאצית שהיודנראט נאלצו לממש. על רקע זה פרצו בתוך הגטו עימותים קשים.
4. היודנראטים יבטיחו ביצוע יעיל של המדיניות הנאצית, תוך כדי חיסכון בכוח אדם גרמני.
5. צימצום החיכוך עם היהודים בהתאם לאידיאולוגי הנאצית.

·        היודנראט אמנם נבחרו בבחירות פנימיות על ידי הקהילה היהודית אולם הייתה זו מראית עין של בחירות דמוקרטיות, שכן השלטון הנאצי הוא זה שאישר את הבחירה.

התפקידים שהנאצים הטילו על היודנראט:

העברת היהודים מהעיירות ומהכפרים אל הגטאות גרמה להרס המנגנונים הארגוניים של הקהילה היהודית. יתרה מכך: היהודים רוכזו על פני שטח מצומצם בעיר הריכוז, שטח שלא היו בו כל שירותים ממלכתיים או מוניציפאליים שיספקו את צורכיהם. ואכן, התפקידים שמילאו היודנראט היו בחלקם תפקידים שהטילו עליהם הנאצים ובחלקם תפקידים שהם קיבלו על עצמם כדי להקל על מצוקתם של תושבי הגטו. בהדרגה הכירו הנאצים גם בתפקידים שאנשי היודנראט נטלו על עצמם כמצויים בגדר סמכותם.

תפקידי היודנראט:

1.       העברת היהודים אל הגטו – עם הקמת הגטו הוטל על היודנראט לדאוג להעברה מסודרת של היהודים מהעיירות ומהכפרים אל תחומי הגטו.

2.       סיוע בהחרמת הרכוש של המועברים אל הגטו – היודנראט נדרשו להעביר באופן מסודר את רכוש היהודים שהועברו אל הגטו לרשות הנאצים.

3.       גיוס יהודים לעבודות כפייה – השלטונות הנאציים הטילו על היודנראט למסור להם רישום סטטיסטי ושמי של הגברים הכשרים לעבודה. מעת לעת נדרשו היודנראט להעמיד לרשות השלטונות הנאצים מכסות גברים שיישלחו למחנות עבודה בכפייה.

4.       חלוקת רישיונות עבודה – בגטאות הסגורים הייתה מכסת רישיונות ליציאה של יהודים לעבודה מחוץ לחומות הגטו. על היודנראט הוטל לחלק את רישיונות העבודה.

5.       גביית קנסות – הנאצים הטילו על הגטו קנסות קולקטיביים, והיודנראט נדרשו לגבות את הקנסות תוך פרק זמן קצוב, בכסף ובסחורות, ולהעבירם לידי הנאצים.

6.       חלוקת מזון – אחת הבעיות הקשות בגטו הייתה בעיית הרעב. השלטון הנאצי העמיד לגטו מכסת מזון שעמדה על 187 קלוריות לנפש, והיודנראט נדרשו לחלק את המזון לתושבי הגטו.

7.       שמירת הסדר הציבורי – נוכח התנאים הקשים בגטו, כמו גם נוכח ההוראות האכזריות שנאלצו היודנראט להעביר אל אוכלוסיית הגטו, נאלצו אנשיו להקים בתחומי הגטו "משטרה יהודית" שתפקידה היה לאכוף את הוראות היודנראט – שבמקרים רבים לא היו אלא הוראותיהם של השלטונות הנאציים. קיומה של המשטרה היהודית היה חיוני לקיומו של הגטו, לשמירת הסדר הציבורי ולמניעת מעשי פשיעה בתוך תחומי הגטו.

8.       ארגון החיים המנהליים – מאחר שהגטו היה מנותק מסביבתו, הוא היה מנותק גם מן השירותים הממלכתיים והמוניציפאליים של העיר. הגטו נותר יחידה נפרדת בתוך העיר, והתפקיד הראשוני שהוטל על היודנראט היה לאגן מחדש את השירותים המקומיים. אנשי היודנראט קיבלו על עצמם מרצונם את הארגון מחדש של החיים הציבוריים כדי להקל על סבלם של היהודים: למרות שהנאצים רצו לראות ביודנראט את שליחיו, אנשיו ראו את עצמם קודם כי כשליחי הציבור היהודי העומדים בינו לבין השטן הנאצי.

9.       ארגון וניהול חיי היום-יום – בתחילה נהגו השלטונות הנאציים לאפשר ליודנראט את הטיפול בנושאים יהודיים כמו: חינוך, סעד ותרומות, נושאי הלכה ודת. כמו כן, חברי היודנראט טיפלו בנושאים שהיו לפני-כן באחריותם של המוסדות הציבוריים, העירוניים או הממשלתיים כמו: עבודה, דיור, סעד, חינוך, בריאות, תברואה ותחבורה ציבורית. היודנראט תפקד כמעין עירייה של הגטו. הם קיבלו את זכויות ההפעלה של התחבורה הציבורית, החניות, הדפסת בולים בגטו והדפסת הכסף המיוחד לגטו. היודנראטים דאגו לעבודה סדירה ויצרנית של תושבי הגטו. הוקמו מפעלים, מאחר שהיה ידוע כי יהודים שעבדו בעבודה יצרנית לא יישלחו להשמדה.

10.   נציגות וקישור עם הגרמנים – כגוף מקשר נאלצו היודנראט לעמוד הן מול דרישות הגרמנים והן מול דרישות היהודים, שברוב המקרים היו מנוגדות זו לזו, ללא אפשרות גישור בניהן.

11.   לאחר שהחל "הפתרון הסופי", תפקיד נורא שהוטל על היודנראט היה לבחור את היוצאים למחנות ההשמדה ולדאוג לעלייתם לרכבות.

השירותים המוניציפאליים (עירוניים) אשר היודנראט ארגנו מחדש:

1.       שירותי הבריאות – נוכח תנאי הצפיפות והרעב פרצו בגטאות מגפות רבות. היודנראט היו צריכים להתמודד במציאות קשה זו עם גיוס רופאים ותרופות – משימה כמעט בלתי אפשרית. בתוך תחומי הגטו הוקמו בתי חולים, בתי מרקחת ושירותי בריאות מוגבלים ביותר.

2.       מציאת פתרונות דיור – אל הגטו הגיעו יהודים רבים מאזורים שונים, ורבים נותרו ללא קורת גג. אנשי היודנראט לקחו על עצמם את המשימה למצוא הסדרי דיור.

3.       שירותי סעד.

4.       ארגון חיי המסחר בגטו – היודנראט קיבל את הסמכות להסדיר את הפעלת העסקים בתוך הגטו ולהדפיס שטרי כסף שהיו מקובלים בתוכו.

5.       הטלת מיסים – מאחר שהיודנראט היה חייב לממן את משכורות עובדיו, הוטלו מסים על יושבי הגטו ראוי לציין שלא כל המועסקים על ידי היודנראט קיבלו שכר – חלקם עבד בהתנדבות ולו רק כדי ליהנות מההטבות הנובעות ממעמדם כעובדי היודנראט.

דרכי הפיקוח על הגטו:

דרכי הפיקוח על הגטו התנהלו בהתאם למבנה הגטו:

בגטאות, כמו, לודז', אשר היו מוקפים בגדרות עץ ובגדרות תיל ולפעמים גם בחומת לבנים, היה צורך לשמור משני עברי הגדרות. הגרמנים הציבו פטרולים פנימיים וחיצוניים בנוסף לעמדות שמיאה ותצפית שפוזרו לאורך כל הגדרות סביב הגטו.

בגטאות, כמו, גטו ורשם וגטו קרקוב, שהיו מוקפים חומת לבנים עם שערי כניסה ויציאה הייתה שמירה ופיקוח גרמניים. בנוסף לשמורים שפטרלו סביב החומה, בדרך כלל מצידה החיצוני. על החומות הונחו ברזלים חדים ושברי בקבוקים כדי להקשות על הבורחים.

המשטרה היהודית:

בהוראות הגרמנים הקימו היהודים כוח משטרתי יהודי. השוטרים היהודיים היו לרוב אנשים חסונים, בוגרי תיכון ובעלי עבר נקי. הם התנדבו לשרת תחת פיקוח היודנראטים בתקווה לקבל הקלות ויותר מזון. מספרם של השוטרים היהודיים היה שונה מגט לגטו, כך למשל לראש היודנראט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב היה כ-2,000 שוטרים יהודיים.

המשטה היהודית גבתה מיסים מיהודים הגטו, העבירה אנשים למחנות עבודה, הענישה את מפירי החוק וההוראות של הגרמנים. התנהגותם של השוטרים השתנתה בתקופת גירוש היהודית מהגטאות אל מחנות ההשמדה. הם הפכו אלימים יותר, ועשו כל מאמץ לתפוס יהודים ולהעבירם לנקודות השילוח אל מחוץ לגטאות.

תנאי החיים בגטאות:

1. צפיפות – הגטאות הוקמו באזור היהודי בערים הגדולות. שטח הגטאות היה קטן מאוד ביחס לשטח העירוני שבתחומו הוקמו הגטאות. בשטח זה הצטופפו כל היהודים שגורשו אל תחומי הגטאות מהעיירות ומהכפרים שבסביבת הערים שבחרו כערי ריכוז. בגלל הזרם הבלתי פוסק של יהודים שגורשו מהעיירות ומהכפרים אל תחומי הגטו, הצפיפות הלכה וגברה ללא הרף. בדירה אחת הצטופפו כמה משפחות, ועדיין, למרות הצפיפות בדירות, יושביהן נחשבו לבני מזל שכן לרבים מבין הפליטים לא הייתה דירה להשתכן בה והם נותרו ברחובות ללא מחסה.
2. מחסור במזון – בתוך הגטו היה מחסור כבד במזון. תחילה אפשרו הנאצים קבלת חבילות מזון, אך בהדרגה בוטלה זכות זו ואוכלוסיית הגטו נאלצה להתקיים על הקצבת המזון הזעומה שהעמידו לה השלטונות הנאציים. מנת המזון שהוקצתה לאדם עמדה על 187 קלוריות ביום, בעוד שצריכת הקלוריות הממוצעת של אדם היא 2,000 קלוריות. עקב הרעב הכבד מתו עשרות אלפי אנשים ברחובות.
3. תנאי תברואה ירודים, מחלות ומגפות – רבים בילו את רוב זמנם ברחובות. עבור רבים הרחובות היו מקום מגורים. רבים מתו ברחובות, וגופות רבות התגוללו בהן. בגטו לא הייתה תשתית תברואתית כמו ניקוז ומים ברמה היכולה לשרת את היקף האוכלוסייה שבו. נוכח הצפיפות, הרעב והמוות ברחובות הייתה רמת התברואה בגטו ירודה ביותר, וכתוצאה מכך פרצו בו מגפות שגרמו לעלייה ברמת התמותה.
4. עבודות כפייה – השלטונות הנאציים ראו בניצול כוח העבודה היהודים אמצעי ייצור זול שיש לנצלו. לכן, מהימים הראשונים לקיום הגטו נדרשו אנשי היודנראט לספק עובדים לעבודות הכפייה. היו אלה עבודות פיזיות קשות. בתקופה הראשונה, כשעבודות הכפייה התבצעו בסמוך לגטו ובערב חזרו העובדים אל תוך תחומי הגטו, רבים התנדבו לעבוד בעבודות אלה, שכן העובדים קיבלו תוספת מזון זעומה. בסוף שנת 1940 הורע המצב, שכן היודנראט חויבו להקצות עובדים לעבודות כפייה במחנות עבודה.
5. קור – במקרים רבים הייתה תמותה מקור. אנשים סובבו ברחובות לחפש כל מה שיכול להידלק על מנת להסיקו.
6. הצורר הנאצי – הנאצים הוציאו תקנות וחוקים ליושבי הגטו כגון: איסור קריאת עיתון, איסור האזנה לרדיו, עוצר בלילות ,בניית גדרות, איסור קיום דת ובתי ספר וכדומה'. הנאצים נקטו בשיטת ענישה קולקטיבית למי שהפר את הצווים החדשים. לעתים רצחו בני אדם על עבירת משמעת כדי ליצור פחד והרתעה.

השפעת תנאי החיים בגטו על המשפחה היהודית:

1. הרס התא המשפחתי כגורם המעניק ביטחון – לתנאי החיים בגטו הייתה השפעה הרסנית על תפקוד המשפחה כמסגרת המעניקה ביטחון לבניה. במקרים רבים נשלח אבי המשפחה לעבודות כפייה במחנה עבודה והמשפחה נותרה ללא מפרנס. האם נאלצה לדאוג לכלכלת ילדיה ובאותה עת לדאוג להשגחתם. במקרים אחרים אבי המשפחה לא מצא עבודה או חלה עקב הרעב, ולא יכול היה לדאוג לפרנסת המשפחה או לסייע בהשגחה על הילדים. נוצרה אפוא תופעה של עבודת ילדים, וברחובות הגטו הסתובבו ילדים שעסקו בקיבוץ נדבות לפרנסת משפחתם.
2. ילדים דואגים למזון במשפחה – גורם נוסף שהשפיע לרעה על התא המשפחתי היה המחסור במזון. כדי להשיג מזון למשפחתם הורים נאלצו לשלוח ילדים להבריח מזון לגטו. אבי המשפחה נאלץ לבחור בין ילדיו 0 למי יתיר להתגנב אל מחוץ לחומה. בהחלטה זו עמד ההורה מול בחירה קשה: סיכון אחד מילדיו או הרעבת משפחתו. נוצא אפוא "עולם ערכים הפוך", שעל פיו הילדים דאגו להוריהם. מבנה התא המשפחתי הלך והתערער.
3. התרחקו ילדים ממסגרת המשפחה: לצפיפות ולרעב הייתה השפעה נוספת על התא המשפחתי. הילדים חיפשו יותר ויותר פתרונות למצוקתם הנפשית. בהיעדר מסגרות לימודים מסודרות מלאו תנועות הנוער חלל זה. הילדים העדיפו לבלות את זמנם במקומות המסתור של תנועות הנוער מאשר לשוב הביתה אל חיק משפחתם, ולעיתים הייתה זו שיבה אל קרן הרחוב. בתנועות הנוער נערכה קבלת שבת בערב שבת, שרו שישי שבת וסיפרו על ארץ ישראל – על חלום ותקווה.

פעולות של היודנרטים שנועדו לסייע לתושבי הגטו בהתמודדות עם תנאי החיים בגטו:

1. סיוע בדיור – היודנראט ניסו לסייע לפליטים שהגיעו אל הגטו במציאת פתרונות דיור, שבדרך כלל התבטאו בהכנסת משפחות לדירות של יהודים שברחו או לדירות שכבר היו בהן משפחות אחרות. במקרים רבים קצרה יד היודנראט מלסייע לפליטים והם נותרו ברחוב.
2. השגת מזון – היודנראט קיבלו על עצמם את תפקיד חלוקת המזון שהוקצב לגטו. מאחר שהקצבת המזון הייתה זעומה, היו גטאות שהם הורו אנשי היודנראט על ייצור קמח מקליפות תפוחי האדמה, או שהקימו בתחומי הגטו בתי תמחוי ובתי יתומים. עם זאת, נוכח המחסור החמור במזון, בתי התמחוי לא יכלו לתת פתרון מלא לבעיית הרעב. גם בתי היתומים בגטו לא נתנו פתרון מלא לבעיית המזון של היתומים בגטו, נוכח מספרם הרב. היודנראט ניסו לצמצם את בעיית המחסור במזון על ידי הקמת מפעלים שישרתו את צורכי הצבא הגרמני. היו מפעלים שהוקמו על ידי היודנראט בשיתוף פעולה עם יזמים גרמנים, ובמקרים אלה קיבלו כסף תמורת היצור. הכסף שימש בדרך כלל להשגת מזון נוסף או תרופות.
3. ארגון שירותי בריאות – היודנראט הקימו בתי חולים, בתי מרקחת ומרפאות לסיוע לחולים. יעילותם של אלה הייתה מוגבלת ביותר בגלל מחסור בתרופות וציוד רפואי מתקדם.
4. התמודדות עם עבודות הכפייה – הקמת המפעלים, שתוארה כאחת הדרכים להתמודדות עם המחסור במזון, נועדה לסייע ליודנראט גם בהתמודדותם מול דרישת הגרמנים לספק להם עובדים לעבודות הכפייה. היודנראט ניסו לשכנע את הגרמנים בחיוניות העובדים בתוך הגטו במקום לשלוח אותם לעבודה במחנות עבודה. העבודה היצרנית בגטו נתפסה גם כדרך להצלת יהודים בשלב מאוחר יותר, בתקופת הגירוש למחנות. ראשי היודנראט האמינו שכל עוד הנאצים יכירו בחיוניות של עבודת היהודים במפעלים המשרתים אותם הם יימנעו מחיסולו הפיזי של הגטו.
5. מסגרות חינוך – בתוך הגטו הוקמו מסגרות לימוד שפעלו בחשאי בדירות ובחדרים. היה זה ניסיון לתת מענה לבעיית הילדים שנותרו ללא מסגרת חינוכית. גם בנושא זה לא ניתן היה לתת מענה מלא, ואלפי ילדים נותרו ללא מסגרת לימודית ובילו את יום בשוטטות ברחובות ובהצטרפות לכנופיות ילדים.

הקשיים שהיו ליודנראט במיליו תפקידם עד תחילת ה"פתרון הסופי":

היודנראט נתקלו בקשיים במילוי תפקידם נוכה העובדה שהשלטונות הגרמנים ראו בהם את נציגיהם, כלומר את הממונים להגשמת האינטרסים הנאצים בגטו. לעומת זאת, הציבור היהודי בגטו ראה ביודנראט את נציגם וציפה שישרת רק את האינטרסים שלו. שניות זו בתפקיד היודנראט הערימה קשיים על תפקודם.

דוגמאות לקשיים שמולם ניצבו אנשי היודנראט:

1. עבודות כפייה -  היודנראט נאלצו להעמיד לרשות השלטונות הנאציים יהודים שיישלו למחנות עבודה והוטלה עליהם המשימה להעביר את רשימות השמות של הנשלחים למחנות העבודה. פעולה זו עוררה התמרמרות רבה בקרב תושבי הגטו, והיו שניסו להתנגד לשליחתם למחנות העבודה. הקושי במילוי תפקיד זה גבר עוד יותר נוכח העובדה שבעלי ממון יכלו לפדות את עצמם תמורת תשלום ליודנראט: בעיני הציבור נתקבלה אפשרות זו כטובת הנאה, בעוד שכסף זה שימש למטרות כמו רכישת תרופות ועוד. על היודנראט הוטלה המשימה להפעיל את המשטרה היהודית כדי לכפות את החלטתם על הנשלחים. משימה זו לא הייתה מקובלת עד אז בקהילה היהודית.
2. העבודה כדרך להצלה – ראשי היודנראט האמינו שהדרך למנוע חטיפת יהודים מרחובות הגטו לעבודות כפייה, או שליחה של יהודים למחנות העבודה, היא על ידי עבודה יצרנית בגטו. מעבר לכך, עבודה יצרנית תכניס כסף לקופת היודנרט וניתן לרכוש עוד מזון ותרופות. היודנראט נתקלו בקשיים לשכנע יהודים לעבוד במפעלים למען הגרמנים. גם אם שוכנעו בצדקת טיעוני היודנראט, היו שסירבו לעבוד במפעלי הגטו בגלל השכר הזעום שהותיר אותם עדיין רעבים.
3. חלוקת מזון – על היודנראט הוטל לחלק את המזון בגטו. נוכח הרעב הכבד ששרר בגטו , היה זה תפקיד קשה במיוחד.
4. שירותי הבריאות – היודנראט הפעילו שירותים רפואיים לתושבי הגטו, ונתקלו בקשיים רבים להשיג תרופות לבתי החולים בגטו. עקב המחסור בתרופות לא ניתן היה להתמודד עם המגפות שפרצו בתוף הגטו.

דוגמאות לדילמות שמולם ניצבו אנשי היודנראט:

לפני הפתרון הסופי:

1. מציאת איזון – הליכה על חבל דק, בין דאגה לתושבי הגטו וייצוגם לבין הצורך הבלתי מתפשר למלא את הפקודות של הנאצים.
2. הדרך שבה יש לנהל את חיי הגטו ולמלא אחר ההוראות השוטפות והמזדמנות של הנאצים – שמירה ושיטור, מציאת עבודה, מזון, בריאות, קביעת מועמדים לעבודות כפייה, החרמת רכוש, הפעלת מסי ענישה ועוד...
3. כיצד להתייחס למעמדות ולגופים שפעלו בשטחי הגטו, מוסדות העזרה העצמאיים, תנועות הנוער והמחתרות?
4. האם וכיצד ליצור קשר עם גורמים לא יהודיים ויהודיים מחוץ לגטו?

בתקופת הפתרון הסופי:

1. האם להמשיך ולבצע אחר הוראות הנאצים?
2. האם לשתף את ציבור הגטו שנוגע לתחושות שלהם או בכל מה שהם יודעים לגבי השינוי שחל במדיניות הנאצית?
3. איזה מדיניות הם צריכים לנהל? האם עליהם לנקוט במדיניות שיש לה סיכוי להציל חלק מתושבי הגטו או לא?
4. כיצד עליהם להתייחס לארגוני המחתרות ולפעולות שעלולות לסכן כל תושבי הגטו?

רעיון "קידוש החיים" – מהו הרעיון וכיצד הוא בא לידי ביטוי בחיי היומיום בטו?

"קידוש החיים" מול "קידוש השם" אלה שני מושגים שמבהירים את סוד העמידה של היהודים בשואה. "קידוש החיים" הוא השאיפה העזה להמשיך לחיות בכל מחיר. המסורת היהודית רואה בחיים ערך עליון והיהודים רוצים וצריכים לחיות בכל מחיר בכדי לחזות במפלתם של הנאצים. דווקא תחת התנאים המשפילים והמדכאים גבר הרצון לחיות. "קידוש השם" הוא ביטוי שהשתמשו בו יהודים כאשר ביקשו או דרשו מהם לעבור על המצוות והחשובה הייתה מוות למען השם. "קידוש השם" נעשה כאשר יש פגיעה בנשמה ואז מוות הוא לגיטימי. הנאצים רצו לחסל את הגוף, אז יש "קידוש החיים".

מושג "קידוש החיים" בא לידי ביטוי במאבק להישרדות – מאבק שאנו רואים בו מרד פסיבי.

המרד הפסיבי של היהודים בגטאות בא לידי ביטוי בכמה תחומים:

1. ארגוני סיוע וסעד – מהרגע הראשון לקיומיו של הגטו פעלו בו ארגונים שסייעו ליהודים במצוקתם. בראשית ימיו של גטו וארשה פעל בתחומו מוסד לעזרה עצמאית, שהפעיל רשת סיוע למשפחות נזקקים וכן רשת של "ועדי בתים" שסייעו לפליטים שהגיעו אל הגטו (בנוסף הוא טיפל בנזקקים,מטבחים משותפים, עזרה חינוכית ותרבותית). המוסד לעזרה עצמית נעזר במימון פעולותיו בארגון הג'וינט, שהורשה לפעול בפולין עד כניסתה של ארה"ב למלחמה. הג'וינט, עם המוסד לעזרה עצמית וארגוני סעד שהיו מסונפים אליו, הפעיל בתחומי הגטו בתי תמחוי ובתי יתומים וסייע באספקת תרופות לגטו. בסוף 1941 לא יכול היה עוד ארגון הג'וינט להמשיך ולממן את פעולותיו ואת פעולות ארגון הסיוע בתוך הגטו – בין השאר משום שמקורותיו התקציביים אזלו. בעת שנחלש כוחו של הג'וינט התגלתה החברה היהודית בשעתה היפה: יחידים בעלי רכוש נענו לפנייתם של ארגוני הסעד והלוו להם כסף למימון פעולותיהם. פעולות אלה נוספו על הפעילות של היודנראט, שנועדה לסייע ליושבי הגטו במאבק להישרדות. ארגון נוסף הוא ארגון הצטוס ((ZTUS – הארגון היהודי לעזרה עצמית. הוא פעל בסיוע הג'וינט בידיעתם של הגרמנים. הוא בעיקר דאג לאספקת מזון ומוצרים שונים.
2. ארגון חינוך ותרבות – במסגרת הגטו ארגנו היודנראט וארגונים אחרים לימודים, אירועי תרבות והרצאות במחתרת – בדירות, בחדרים ובמרתפים. בתוך הגטו הקימו יחידים וקבוצות תזמורות ותיאטרונים. בתקופה זו, למרות התנאים הקשים והחיים בצל הטרור וההרג, המשיכה לשגשג כתיבת פרוזה ושירה של סופרים ומשוררים יהודיים שחיו בגטאות. לארגון חיי התרבות היה תפקיד חשוב ביותר בשמירת הרוח של הציבור היהודי בגטו.
3. תנועות הנוער – מאז הקמת הגטאות פעלו בהן תנועות הנוער במחתרת. לפעילותן היה ערך רב בשמירה ובהגנה על רוחו של הנוער. תנועות הנוער שימשו מפלט לבני הנוער מפני מציאות החיים הבלתי אנושית שעה שמסגרות החיים האחרות קרסו. עד שהגיעו הידיעות על מעשי הרצח ההמוניים בשטחי ברית המועצות עסקו תנועות הנוער בעיקר בפעילות מחתרתית של עזרה הדדית, בהתכנסויות, ביציאה לא חוקית לסמינרים, בהכשרה חקלאית לקראת עלייה לא"י ובהפצת עיתונות מחתרתית. עיתונות המחתרת הופצה כעיתונות קיר בתוך הגטו ובעלונים שהופצו בין הגטאות ע"י הקשריות(צעירות יהודיות בעלות חזות נוכרית שהתגנבו מתוך הגטו והעבירו ידיעות בין הגטאות) – שיטה שנהפכה לדרך מחתרתית ליצירת קשר בין הגטאות.
4. שמירה על חיי הדת – השלטון הנאצי אסר התקהלויות כמו גם תפילה בצוותא. למרות עובדה זו המשיכו יהודים להתכנס בחשאי לתפילה. לימודי תורה נמשכו במחתרת והייתה פעילות תורנית ערה ביותר של הישיבות. להמשך הקיום של החיים היהודיים הייתה משמעות לא רק במובן של קידוש החיים: הייתה זו דרך נוספת במאבק להישרדות רוחנית ונפשית, למרות הנאצים.
5. הברחת אוכל – למרות האיסור הנאצי לצאת מהגטו, ארגנו תנועות הנוער את הילדים הקטנים לצאת מהגטו דרך צינורות הביוב ולהביא אוכל ע"י גניבה או החלפת מוצרים. ב-1942 80% מהאוכל שהגיע לגטו היה ע"י הברחה.
6. מפעלי תיעוד – יהודים רבים החלו לרשום מה שקרה להם, את המעבר לגטו ואת התעללות של הנאצים בהם, מפני שאם ימותו יישאר הזיכרון.

תנועות הנוער:

תנועות הנוער שהוקמו עוד בראשית המאה העשרים מתוך מגמה למרוד במסגרות של המבוגרים, ולהקים מערכת מיוחדת לבני הנעורים, ספגו בלבול רב בשעת הכיבוש. מדריכים שנמלטו לרוסיה נקראו לחזור לפולין כדי לשוב ולהדריך את חניכי התנועות. המשימה הראשונה הייתה שיקום המסגרת הטכנית של התנועה ולאחר מכן השיקום הרעיוני. במקרים מסוימים הצליחו תנועות הנוער אף להמשיך לקיים את קיבוצי ההכשרה. חניכי התנועות היוו את הקשר בין הגטאות ובעיקר הבנות העבירו ידיעות בין הריכוזים הגדולים בגטאות השונים.

תנועות הנוער שפעלו בגטאות היו למעשה המשך של אלה שהיו קיימות לפני מלחמת העולם השנייה, כמו – השומר הצעיר, בית"ר, בני עקיבא וגם תנועות נוער לא-ציוניות. כל תנועות הנוער היו חדורות בלהט אידיאולוגי וחבריהן בני הנוער תכננו תוכניות לעתיד שיהיה טוב יותר.

פעילות תנועות הנוער:

1.         בתחום הרעיוני- התנועות המשיכו במתכונת הקודמת, כלומר דיונים על היעדים והמטרות שיושגו בעתיד גם אם אלה נראו רחוקים ובלתי מציאותיים ובמקביל דיונים על האופן שבו יש להתמודד עם ההווה הקשה.

2.         פעילות חינוכית תרבותית- הפעלת חוגי לימוד ופעילות תרבותית ענפה בחיי היום-יום ובאירועים שונים כגון בחגים.

3.         ההתנגדות לנאצים- בקני תנועות הנוער התגבשה ההחלטה שבני הנוער צריכים לנקוט בקו אקטיבי, קרי התנגדות פעילה לנאצים במטרה לרומם את רוחם של יושבי הגטו, כך למשל – פרסום כרזות ועיתונים בלתי לגאליים במחתרת שבהם הובאו לידיעת יהודי הגטו המצב המדיני והצבאי במהלך מלחמת העולם השנייה וכן אינפורמציה על המתרחש ביתר הגטאות במזרח אירופה. מידע זה הושג בדרכים קשות ומסוכנת ובני הנוער ארגנו רשת קשר בין הגטאות ונעו ממקום למקום תוך נטילת סיכונים עצומים על נפשם. בדרך זו חוזקו הקשרים והחברים שהיו מבודדים ממרכז תנועתם לא איבדו את הקשר עם יתר חבריהם.

4.         המרד בנאצים- משנודע על השמדת העם היהודי בתאי הגזים החליטו תנועות הנוער לפתוח במרי כנגד הצורר הנאצי, למשל – ארגון א.י.ל (ארגון יהודי לוחם) בגטו ורשה בראשותו של מרדכי אנילביץ.

תקופה שנייה – נושאים נבחרים בתולדות ישראל והעמים בשנים 1945- 1970

פרק שלישי – מלחמת העצמאות

מוקדי הלחימה בארבעת החודשים הראשונים

מלחמת העצמאות החלה כיום לאחר ההכרזה באום על מדינה יהודית ערבית בארץ ישראל וסיום המנדט הבריטי, הערבים לא הסכימו עם ההכרזה והחליטו לפתוח במלחמה נגד ישראל. ב15 במאי 1948 פרצה מלחמת העצמאות בעוד שהבריטים מפנים את הארץ. לאורך השלבים הראשונים של המלחמה גישתם של הבריטים אופיינה באדישות מוחלטת למצב.

המלחמה רוכזה בערים המעורבות ובישובים המבודדים ברחבי הארץ. הערבים פגעו במוקדי הערים ושיבשו את הדרכים אליהם. 

השלב הראשון של המלחה אופיין בתוקפנות מצד הערבים ומגננה מצד היהודים. הצבא הערבי שתוגבר ע"י "צבא ההצלה" (שכלל כ4000 חיילים מתנדבים מתימן, ערב הסעודית , סוריה וסודן) היה לא מאורגן והתאפיין בחוסר תקשורת בין המפקדים.

מאפייני הלחימה היו :

1.      המלחמה רוכזה בערים המעורבות – צפת , עכו , יפו , טבריה , חיפה וירושלים. בערים אלו תקפו הערבים במטרה למנוע ככל שיכלו את ביצוע ההחלטה על הקמת מדינה יהודית. הפעולה הראשונה  הייתה שריפת המרכז המסחרי בממילה שבירושלים. פעולה זו הציתה את ערבי הארץ ומאורעות נוספים התרחשו ברחבי הארץ, בלט השימוש במכוניות תופת וירי צלפים.הערבים פוצצו את בניין סולל-בונה בחיפה מה שגרם לפעולת תגמול של מפקדת ההגנה שפוצצה מכונית תופת בשכונה ערבית. בנוסף היו מכוניות תופת כמו ב11.3.48 במוסדות הלאומיים.                                  

בעולם היתה הרגשה שלישוב היהודי אין כוח לעמוד מול הערבים.

2. התקפות על ישובים מבודדים ברחבי הארץ. חשיבותם של ישובים אלו היית רבה ולכן הוחלט לא לפנות ישובים אלו. בכל ישוב היו חברי הגנה מיומנים אשר דאגו לביטחון הישוב. דוגמא להתקפת הערבים היא קיבוץ כפר סאלד הגובל עם סוריה.

אך במקרה זה התערבו הבריטים לעזרת הישוב אבל הצבא הבריטי שהיה עסוק בתהליכי התפנות התעלם לחלוטין מהמצוקה היהודית ולא פעם התעלמות זו באה מהרצון שתהיה אנרכיה בישראל ושהאום יתחרט על ההחלטה ויבקש מהבריטים להישאר.

ישובים מבודדים נוספים הותקפו שוב כמו המתקפה על יישובי גוש עציון. מטרת התקפות אלה הייתה לחסל לפחות יישוב אחד ולזכות ביוקרה. ב15.1.48 יצאה שיירת הלח"י לגוש עציון וחוסלה כולה ע"י הערבים.

3. מלחמה בדרכים. מלחמה זו היית הקשה ביותר. כפרים ערביים רבים ישבו בצפיפות על הדרכים לישובים מבודדים רבים, חסמו את הגישה אליהם ומנעו מעבר שיירות הספקה , נשק ומודיעין. לחימה זו הייתה קריטית מעצם ההחלטה לא לפנות ישובים. היה צורך לשמור על קשר מודיעני עם הישובים בנוגע למצבם ולמצב ההספקה שלהם. הדרכים לנגב ולצפון היו מנותקות כמעט לחלוטין.

הדרך לירושלים היית חסומה עקב תנאים טופוגרפים קשים וישובים ערבים רבים  שישבו   בקרבת מקום . ההגנה שיגרה שיירות ממוגנות רבות של הספקה ונשק.                          

המפנה

מבצע נחשון : סיבות , מטרות, מהלך ותוצאות. 

מבצע נחשון היווה מהפך במלחמה. עד לאפריל 1948 התאפיינה המלחמה ביוזמה מצד הערבים. מטרת המבצע הייתה פריצת הדרך לירושלים לצורך מעבר של שירות הספקה ונשק ומעבר ממאבק פסימי למאבק יזום מצד היהודים.

למבצע זה גויסו כ1500 חברי ההגנה. במהלך המבצע נכבש הכפר קסטל אשר יושב על הדרך לירושלים. בקרב זה נהרג עבד אל קאדר אל חוסיני , מפקד הכוח הערבי בזירת ירושלים. מותו של המפקד פגע קשות במורל בקרב הלוחמים הערבים.

אירוע נוסף התרחש במהלך מבצע נחשון. כפר ערבי במערב ירושלים הותקף ע"י פעילי האצל והלחי וכל יושבי הכפר נהרגו. התקפה זו הותירה רושם כבד על הערבים ותרמה לבריחתם מאזורים רבים ברחבי הארץ אך גם יצרה הד גדול בעולם והציג את הישוב היהודי באור שלילי. הוא כונה ע"י הערבים בשם "טבח דיר יאסין".

כתוצאה מהמבצע נפרצה הדרך לירושלים ושלוש שירות של מזון והספקה נכנסו אל תוך העיר.

תוכנית ד

תוכנית ד' נוסחה עוד לפני יציאת הבריטים מהארץ ע"י ארגון ההגנה אך יושמה רק לאחר סיום המנדט. תוכנית ד כללה מבצעים רבים בכל רחבי הארץ וחייבה את הישוב לתכנון כוח אדם ופיקוד על מבצעים רבי היקף.

מטרות התוכנית:

1. להשתלט על השטחים שיועדו למדינת ישראל לפי תוכנית החלוקה של האום ע"י יצירת רצף טריטוריאלי של ישובים מיד עם עזיבת הבריטים.
2. להערך לפלישה של צבאות ערב והשתלטות על אזורי מפתח, תחנות משטרה ומבני ממשל מיד עם עזיבת הבריטים.
3. לחסום את דרכי הגישה של האויב ע"י תפיסת מוצבים על הדרכים ,חסימות הנדסיות ע"י מוקשים ופיצוץ גשרים.
4. התבססות בערים המעורבות.

כיבוש חיפה נערך ב21 לאפריל. הכיבוש הסתיים תוך 24 שעות. ערבים רבים ברחו מבתיהם לכיוון לבנון מכיוון שהכירו את האסטרטגיה הערבית וידעו כי הם עתידים לחזור לחיפה עם כוחות מתוגברים. הערבים שנותרו רוכזו בוואדי ניסנאס.

הבריטים שהיו עסוקים בפינוי לא התערבו במתרחש בחיפה ועל כך ספגה ביקורת קשה מצד העולם הערבי.

כיבוש יפו נערך בין ה27-30 באפריל 1948, המטרה הייתה להשתלט על שדה התעופה לוד , ז"א , השתלטות על כל השטח שבין לוד לרמלה ועד המבואות המזרחיים של ת"א. האצ"ל ריכז ב600 מלוחמיו והשתלט על שכונת מנשייה. הבריטים התחילו להפגיז את ת"א , זאת כתגובה על הביקורת שספגו על אדישותם בחיפה. לאחר משא ומתן סוכם כי מנשייה תישאר בבעלות יהודית אך יש להחליף את חיילי האצל בחיילי ההגנה.  מבצע חמץ החל תוך כיתור האזור ולא בתקיפה ישירה מתוך חשש להתנגשות עם הבריטים. כך השתלטו על ישובים מסביב כמו אבו כביר, חירייה וסלמה. כמו כן הדרך בין יפו לרמלה נחסמה. עם ההשתלטות על יפו החלה בריחה המונית של ערבים וכ70 אלף תושבים עזבו את העיר (בעיקר דרך הים). ב13 במאי חתמו נכבדי העיר על כתב כניעה.

מבצע יפתח לכיבוש צפת וטיהור הגליל העליון המזרחי החל בסוף אפריל 1948. לאחר כיבוש משטרת ראש פינה , שדה התעופה במחניים ומחנה הצבא בפילון החלו בטיהור השטח שמצפון לכנרת ועד ראש פינה וכך נפתחה הדרך לגליל העליון מה שאיפשר להתחיל את כיבוש צפת ב10 במאי . עם הכיבוש החלה בריחה המונית של ערבים (לעומת הבריחה ההמונית הלחימה הייתה קשה וההשתלטות על צפת ההררית הייתה הקשה ביותר) אשר נבהלו מהצבוסה הצבאית ובנוסף שמעו על קשיחות היהודים בכיבוש דיר יאסין שבו נהרגו כל תושבי הכפר כולל נשים וילדים.

תוצאות תוכנית ד'

1. תוכנית ד הביאה לידי ביטוי את הפוטנציאל שהיה גלום בארגון ההגנה. גופים מסוימים כמו משטרת כנען ומשטרת ישע כעסו משום שאדמותיהם לא נכבשו דבר היצר קושי לאחר סיום המלחמה. לעומת זאת במקרים אחדים , נכבשו שטחים אך כוחות הישוב היהודי נאלצו לסגת לפי דרישת הצבא הבריטי. שטחים אל לא הוחזרו בתום המלחמה. תודות למשלוחי הנשק מצ'כוסלובקיה הצליח ארגון ההגנה להשיג את מטרותיו בתוכנית ד.
2. במהלך המלחמה תושבים רבים נעקרו מבתיהם , בין אם הם ברחו , גורשו או פחדו.יש לציין שהייתה הוראה מפורשת לכבוש ישובים ערבים ולגרש את תושביהם אך עם זאת,  ישובים ערביים שהיו בקשרים טובים עם הישוב היהודי נכבשו אך לא אולצו לעזוב את בתיהם.

בעיית הפליטים התעצמה במהלך מלחמת השחרור אשר במהלכה נכנסו מדינות   ערב לשטח שיועד לערבים ואכלסו את הפליטים במחנות פלטים אך לא הסכימו לתת להם את אזרחות המדינה.

3. עם פרוץ המלחמה ארה"ב ביקשה לכנס ועידה מיוחדת של האו"ם במטרה לבטל את הצעת האום מכ"ט בנובמבר. זאת לנוכח המצב המסוכן ששרר בארץ באותם זמנים . עם תום המלחמה והצלחתו של הישוב היהודי נסוגה בה ארה"ב.   

ארה"ב הייתה המדינה הראשונה שהכירה במדינת ישראל כמדינה עצמאית.

4. בתום המלחמה הושג הרצף הטריטוריאלי שאותו ניסה להשיג הישוב היהודי למעט ירושלים המערבית ,נווה יעקב ועטרות , צפון ים המלח וגוש עציון שנפל בערב ההכרזה.

הרצף הארצי שהושג דירבן את המנהיגים להמשיך להילחם ואף להכריז על עצמאות יהודית בארץ ישראל. בנוסף העמדות שתפסו במהלך המלחמה עזרו רבות במהלך כל המלחות שעתידות לבוא. 

פרק רביעי – המזרח התיכון בשנים 1945-1970 – נאצר

מהפכת "הקצינים החופשיים" ומשטרו של נאצר

ב23 ביולי 1952 התרחשה במצרים הפיכה צבאית ששמה קץ למשטרו של המלך פארוק. את ההפיכה ביצעה קצובה של קציני צבא בעירים, שהשתייכו ל"אגודת הקצינים החופשיים", בהנהגתו של גאמל עבד אל-נאצר. קבוצת הקצינים שהשתלטה על מצרים חששה כי הציבור המצרי, שלא הכיר את אנשיה, יסרב לקבל את מרותם. לפיכך העמידה בראשה את גנרל נגיב, שהיה מבוגר ומוכר. בעקבות ההפיכה הודח המלך פארוק ותחתיו מונה בנו, שלמעשה היה "בובה" בידי השלטון המהפכני. המפלגות הוותיקות פוזרו באשמת שחיתות, וחודשים ספורים לאחר מכן, ב-1953, הודח המלך הצעיר. מצרים הוכרזה כרפובליקה והגנרל נגיב הוכרז בנשיאה.

נגיב, שרצה להחזיר לפעילות את המפלגות הוותיקות שהואשמו בשחיתות, הודח ב-1945 ע"י "מועצת המהפכה". במקומו מונה גאמל עבד אל-נאצר – בתחילה כראש ממשלה, ו-1953 – כנשיא.

נאצר היה למנהיג הבלתי מעורער של מצרים בשנות ה-50 וה-60, ולמעשה, באותן שנים היה נאצר המנהיג הערבי הדומיננטי ביותר במזרח התיכון.

אופי המשטר שהתגבש במצרים בתקופתו של נאצר

נאצר נהג במצרים במשטר ריכוזי כלומר, לא דמוקרטי, משטר אשר הבטיח לו ולקבוצתו שליטה במדינה.

לכאורה הקימו מוסדות דמוקרטים כמו פרלמנט ובחירות אך למעשה מדובר במשטר בלתי דמוקרטי כאשר רק מפלגה אחת הורשתה לפעול במדינה.

נאצר ביסס את משטרו על נאמנות הצבא והמשטרה ועל הפעלה מתוכננת וריכוזית של אמצעי התקשורת אשר היו בשליטה מלאה של הממשלה.

שלטונו של נאצר התאפיין בכך שהוא נטל לעצמו סמכויות נרחבות בנוסף לפולחן האישיות שיצר נאצר ולליווי צמוד ופיקוח של שירותי הביטחון על כל גורם באופוזיציה.

במצרים הייתה קיימת רק מפלגה אחת על פי החוק וכל האופוזיציה דוכאה.

מטרות נאצר במדיניות הפנים בתחומי הכלכלה והחברה:

המטרה: פיתוח מצרים והפיכתה למדינה מודרנית.

התיאוריה: סוציאליזם מדעי- גיוס הקדמה לטובת פיתוח המדינה למען כל האוכלוסייה על יסוד 3 תנאים:

• ריכוז אוצרות לאומיים בידי המדינה ולא בידיים פרטיות (הלאמה)
• גיוס כל המחקר המדעי החדש לניצול מרבי של אוצרות הטבע במצריים.
• תכנון כולל של כל פעולות הייצור התעשייתי לצד חלוקה צודקת יותר של המשאבים למען החברה כולה.

הצעדים שנקט נאצר להגשמת המטרה:

בתחום הכלכלה:

א.      הלאמת משאבים כלכליים – נאצר יזם שורה של הלאמות בתחום הכלכלי – הלאים בנקים, חברות, בתי מסחר, ספנות, מסילות ברזל ונמלים. כל זה כל מנת לשפר את התשתית הכלכלית ולקדמה לטובת כל האוכלוסייה.

ב.      מיסוי גבוה מבעלי הכנסות – מפעלים של הולאמו הוטל עליהם פיקוח ממשלתי ומיסוי גבוה, כך גם על בעלי הכנסות.

ג.        הלאמת תשתיות כלכליות זרות-והשיא תעלת סואץ – נאצר הלאים גם תשתיות כלכליות שהיו בידי זרים, השיא בפעולת ההלאמה היה ב- 1956 כאשר הלאים נאצר מהבריטים את השליטה על תעלת סואץ אשר הייתה מכרה כלכלי רציני ובצורה זו הבטיח נאצר למדינתו הזרמת כספים לטובת פיתוח המדינה.

ד.      פרויקט סכר אסואן – נאצר יזם במסגרת הפיתוח הכלכלי את מפעל סכר אסואן לניצול מי הנילוס ולהגדלת השטחים החקלאיים בדרום מצריים, דבר שיביא לפתרון כלכלי להמוני מצריים. פרויקט זה היה בסיוע ברית המועצות.

ה.      בחקלאות – הרפורמה בחקלאות הייתה בת שני שלבים. השלב הראשון – רפורמה אגררית, ובשלב השני – תוכנית לפיתוח החקלאות. בשלב הראשון נאצר קבע שבעלי קרקעות לא יחזיקו בבעלותם יותר מ-800 דונם קרקע. על רקע זה הולאמו קרקעותיהם של בעלי שטחי הקרקע הגדולים ונערכה חלוקה מחדש של הקרקעות במצרים. פלאחים רבים, שעד אז נאלצו להתקיים מחלקות זעירות או עבדו כשכירים בגלל מחסור בקרקע, זכו לאדמות משלהם. מטרת נאצר ברפורמה האגררית הייתה לממש את המדיניות בדבר הגבחת הרכוש הפרטי וצמצום הפערים בחברה. מטרה נוספת היא: צעד בכיוון של צדק חברתי, ע"י שיפור מצבם של המוני האיכרים. החלשת מעמדם של בעלי האחוזות, שהיו גורם מתנגד לשלטונו.

השלב השני הוא תוכנית פיתוח בחקלאות – אל הכפרים נשלחו מדריכים חקלאיים, שלימדו את החקלאים שיטות חדישות לעיבוד חקלאי ולהשקיה. השיטות החדישות הביאו להגדלת השטח החקלאי הראוי לעיבוד כמו גם להגדלתו של התוצר החקלאי.

בתחום החברה:

א.      תמורות בתחום החינוך – רוב האוכלוסייה, 80% היו אנאלפבתים, נאצר יזם הקמת בתי ספר ברחבי מצרים, בכפרים ובפריפריה וצמצום הבערות (=חוסר השכלה). בנוסף נחקק חוק חינוך חובה ממלכתי. בנוסף הורחבה מערכת החינוך והוקמו בתי ספר תיכוניים ומוסדות להשכלה גבוהה. בתוכנית הלימודים הוכנסו גם שיעורים שלימדו את הילדים את האידיאולוגיה הנאצריסיטית, הן בענייני הפנים והן בענייני החוץ. מטרת הרפורמה בחינוך היא יצירת שלב חשוב בביצורה של תעשייה מצרית מתקדמת בפרט ושל הכלכלה בכלל. חוק חינוך חובה העניק לעניים הזדמנות שווה לרכוש השכלה. מטרה נוספת היא טיפוח דורות של צעירים התומכים במנהיגותו של נאצר ובחזונו.

ב.      חקיקה סוציאלית – נאצר חוקק חוק המגביל את שעות העבודה ביום ל-7 שעות, התאפשרה מעורבות של פועלים בניהול מפעלים כלכליים.

ג.        בתחום הבריאות- תנאי ההיגיינה היו גרועים לאורך הנילוס- דבר שיצר זיהומים רבים.

הופנו אמצעים לחיסול מגיפות כמו מלריה ,בנוסף הורחבו שירותי הרפואה ובכך צומצמה התמותה.

*עם זאת, למרות ההצלחות מצרים נותרה מדינה ענייה ועיקר השקעתו של נאצר הייתה דווקא במדיניות החוץ.

אידיאולוגית נאצר במדיניות החוץ, תורת שלושת המעגלים:

האידיאולוגיה של נאצר במדיניות החוץ התבססה על תורת שלושת המעגלים, לפי תורה זו נאצר מעוניין להנהיג את העולם הערבי, להפוך למנהיג יבשת אפריקה ולקדמה, וכן לעמוד בראש העולם המוסלמי.

נאצר רצה לראות את מצריים כמרכז שלושת המעגלים וכמנהיגה הראשי.

שלושת המעגלים הם קבוצת מעגלים שבהם נאצר ומצריים צריכים לרכז ולנהל את פעולותיהם ולנסות לפעול בהם במלוא עוצמתם.

המעגלים הם:

1.       המעגל הערבי – קיימת העובדה שמעגל זה סובב את העם המצרי, אשר קורותיו נתמזגו בקורותיהם של העולם הערבי והאינטרסים שלהם הדוקים וקשורים אחד בשני בצורה מוחשית ביותר ולא רק מן השפה ולחוץ.

2.       המעגל האפריקאי – יבשת אפריקה אשר מצרים שוכנת בה ומתנהל בה מאבק קשה על השליטה – מאבק שישפיע עליה בעתיד.

3.       המעגל האיסלאמי – המצרים קשורים לעולם המוסלמי – לא רק קשרי דת ואמונה אלא גם בקשרים היסטוריים.

מטרות נאצר במדיניות החוץ:

1.       לקדם את מצרים כדי שתוכל לשלוט בשלושת המעגלים.

2.       התקרבות לגוש הסובייטי והידוק הקשרים עם ברית המועצות.

3.       לאחד את  העולם הערבי במלחמה נגד ישראל.

הצעדים שביצע נאצר במדיניות החוץ ומטרותיהם:

1.       חתימת הסכם עם בריטניה - באוקטובר 54 נחתם הסכם בין בריטניה ומצרים לפיו הבטיחה בריטניה את פינוי כוחותיה מאדמת מצריים תוך 20 חודש. המטרה של מצרים בהסכם הייתה השתחררות מהתלות בבריטניה ומחיקת כל מעורבות של הגורם האימפריאליסטי לאחר נוכחות של 75 שנה. תוך שנתיים השתלטה מצריים על תעלת סואץ, דבר שאפשר לה ליצור נקודת מפנה ולהתחזק כמנהיגת העולם הערבי.

2.       הקמת קע"ם – קהילייה ערבית מאוחדת:

קע"ם הוא איחוד בין מצרים לסוריה שהתקיים בשנים 1958-1961. האיחוד היה תוצאה של מדיניות נאצר שחתר להנהגת העולם הערבי, וגם בקשה של סוריה (סוריה חששה אז מהשתלטות של קומוניסטים או מלחמת אזרחים ולכן פנתה אל נאצר). קע"ם הוקמה ב-1958 כאיחוד מלא של שתי המדינות. נאצר נקבע כנשיא של שתיהן ומתחתיו שתי ממשלות חבל. הצבא והפרלמנט משותפים. הנציגות באו"ם אוחדה (דבר שביטא גם הכרת האו"ם בשינוי).

במרץ 1958 הוקמה מסגרת נוספת: פדרציות המדינות הערביות שכללה איחוד פדרטיבי (בשונה מהאיחוד המלא בין מצרים וסוריה) עם תימן. לא הייתה לזה משמעות רבה.

פרוק קע"ם. נאצר הנהיג בקע"ם משטר דומה לזה שבמצריים: ריכוזיות, סמכויות רבות לנשיא. שני שלישים מהשרים וכן יתר בעלי התפקידים היו מצרים. נעשו גם שינויים כלכליים שלא מצאו חן בעיני הסורים. מפלגת הבעת' שסולקה מהשלטון בסוריה גילתה עמדה עוינת. שינויים נוספים שריכזו עוד יותר את השלטון בידי מצריים, הביאו בספטמבר 1961 לפרוץ הפיכת הקצינים בסוריה. סוריה פרשה מהאיחוד וקע"ם פורקה.

3.       ההתנגדות לברית בגדאד:

ברית בגדאד (פברואר 1955) הייתה ברית צבאית שחברו בה תורכיה, איראן, עיראק, פקיסטאן ובריטניה.

היוזמת והתומכת הייתה ארה"ב אך היא לא הצטרפה רשמית.

המטרה: לבלום את התפשטות בריה"מ.

נאצר התנגד בתוקף. הוא ראה בה ביטוי לאימפריאליזם הבריטי, וניסיון להיכנס חזרה למזרח התיכון בדלת האחורית, וכן מגמה לערב את ארצות ערב במלחמה הקרה. הוא כעס על המדינות הערביות שהצטרפו לברית ואף יצר ברית נגדית אליה הצטרפו ירדן, סוריה, סעודיה ותימן שפעלו נגד ברית בגדאד.

נאצר הנהיג עמדה אנטי מערבית במזרח התיכון. עמדתו כונתה: נאצריזם.

4.       המלחמה בתימן:

החל משנת 1962 הסתבך נאצר במלחמה בתימן.

בתימן פרצה מרידה של מהשבטים כנגד השלטון המלוכני. הם הכריזו על רפובליקה. בדרום תימן השתלטו הרפובליקנים ובצפון המלוכנים. נאצר התערב ב-1962 לטובת הרפובליקנים. הוא שלח לתימן ציוד וצבא. המלחמה נמשכה עד 1967. היה בה גם שימוש בגז. ב-1976 הוצא הצבא המצרי מתימן – מובס, זוהי גם אחת הסיבות לכך שהוא פרץ במאבק נגד מדינת ישראל, כדי להעלות את קרנו ב 1967.

5.  התקרבות נאצר לגוש הסובייטי:

ההתקרבות לבריה"מ נעשתה מתוך ההתנגדות לברית בגדאד וההתקרבות לשל עיראק, ירדן ואיראן לבריטניה ולמערב.

ב-1955 הוקמה ברית בגדאד במסגרת המלחמה הקרה, ברית אשר הייתה מבוססת על איחוד בין איראן, עיראק, פקיסטאן ובריטניה.

נאצר ראה בברית זו התחזקות של מעורבות אימפריאליסטית מערבית, בתגובה לכך החל נאצר להתקרב לבריה"מ.

התקרבות זו באה לידי ביטוי כך:

• ב 1955 חתם נאצר במפתיע על עסקת נשק מצרית-סובייטית. העסקה הייתה סודית ולכן היא נחתמה כביכול עם צ'כוסלובקיה.

בעקבות עסקה זו החליטה ארה"ב לא לתת סיוע לבניית סכר אסואן וכן הלאימה מצריים את תעלת סואץ.

היחסים עם בריה"מ התקרבו, בריה"מ שלחה יועצים צבאיים,יועצים טכנולוגיים וכן נתנה סיוע לפיתוח כלכלי.

בשנות ה-60 בעידודה של בריה"מ יצא נאצר למלחמת ששת הימים נגד ישראל והובס. התבוסה הביאה לטענה המצרית שבריה"מ סיפקה למצרים חומר וציוד מיושן. אבל בכל זאת בריה"מ חידשה וציידה את הצבא המצרי תוך זמן קשר, הביאה טכנאים ויועצים צבאיים להפעלת מערכות נשק מתוחכמות ועמדה מאחורי מצריים עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973.

6.         השתלבות בגוש האפרו-אסיאני:

במסגרת ניסיונו של נאצר להוביל את העולם האפריקאני וכן להנהיג את העולם המוסלמי, הופיע נאצר באינדונזיה בועידת באנדונג ב-1955. בוועידה השתתפו 29 מדינות מאסיה ומאפריקה והן הכריזו על ניטרליות במאבק הבין-גושי במסגרת המלחמה הקרה. הם כינו את עצמם "המדינות הבלתי מזדהות". נאצר התקבל בוועידה כאחד משלושת הגדולים (מנהיגי הודו יוגוסלביה).

בנוסף נאצר פעל באופן נמרץ בקרב מדינות חדשות שקמו באפריקה. הוא שעה להגיע לעמדת הנהגה באפריקה ולכן עזר למנהיגי תנועות לאומיות באפריקה לסלק את השליטים האירופיים. הוא עשה זאת על מנת להמריץ את תופעת הדה-קולוניזציה.

בכינוס ועידה בקזבלנקה ב-1961 ניסה נאצר להקים גוש של ארצות שהשתחררו משלטון קולוניאלי.

פרק חמישי – מדינת ישראל בעשור הראשון ובעשור השני לקיומיה – סוגיות נבחרות – דפוסי עלייה וקליטה במדינת ישראל בעשור הראשון ובעשור השני לקיומה.

א. ארצות מוצא העולים וממדי העלייה

עם הכרזת המדינה היו בארץ כ-650,000 יהודים, ומיד לאחריה החלה עלייה בלתי מוגבלת.

 עד 1960, סוף העשור הראשון, עלו לארץ למעלה מ-960,000 יהודים, ונוצר מצב שבו הגרעין הצליח לקלוט מספר אנשים השווה לו תוך שנתיים. בשל העלייה העצומה, קיבלה עלייה זאת את הכינוי "העלייה ההמונית", ותקופה זו קיבלה את הכינוי "תקופת העלייה ההמונית".

מאי 1951-1948 – 680,000 עולים – הכפלה מהירה ביותר של האוכלוסייה היהודית בישראל.

           הרכב גל העלייה הראשון:

·        עולים ממחנות בקפריסין, אשר נשלחו לשם לאחר שנתפסו בניסיונות עלייה בלתי-לגאליים לפני הכרזת העצמאות. מספרם היה כמה עשרות אלפים.

·        עולים ממזרח אירופה, "שארית הפליטה" (עקורים, ניצולים וכו'). המניין מצביע על כ-330,000 עולים.

·        אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) וגח"ל (גיוס חוץ לארץ).

·        פרטיזנים אשר לחמו בשנות המלחמה.

·        עולים מארצות שונות, מסיבות שונות (ר' בהמשך).

·        עולים מארצות אסיה: כל יהודי תימן (כ-50 אלף איש), כל יהודי עיראק (מבצע "עזרא ונחמיה", בו עלו כ-130,000), יהודים לוב, סוריה ולבנון וכן קהילות מתורכיה, איראן ומצרים.

1954-1951 – ירידה משמעותית במספר העולים.

1957-1954 – גל עלייה גדול נוסף, בעיקר מצפון אפריקה – 120,000 יהודי מרוקו, 22,000

          מתוניסיה וכן מאלג'יריה. כמו כן הייתה עלייה גדולה ממזרח אירופה, בעיקר

          מרומניה ומפולין.

1958 – העלייה שוב מצטמצמת, ומאז יש מספר די קבוע של עולים מדי שנה.

1960 – האוכלוסייה היהודית בארץ מנתה כ-1,800,000 איש.

הסיבות לעלייה

1.       מארצות אירופה:

·        מרבית העולים מאירופה בשנים הראשונות, כאמור, היו ניצולי שואה. לאחר השואה הם חיפשו מקום בטוח אשר יממש את החזון היהודי.

·        רובם עלו מתוך התפיסה והתחושה שהתגבשה בעקבות השואה: חוסר רצון להישאר במקומות שהפכו לבית קברות לבני משפחותיהם. לכך התלוותה תסיסה אנטישמית אחרי המלחמה, לדוגמה: פוגרום קִאֵלְצֶ'ה בפולין – היו יהודים שניסו לחזור לפולין ממחנות העקורים. וביולי 1946, בעיר קִאֵלְצֶ'ה שבפולין חוו היהודים פוגרום קשה, בעקבות עלילת דם והסתת הכנסייה. וכתוצאה ממנו החלה בריחה אדירה של יהודים מפולין.

·        רבים מהם פירשו את החיים במדינה יהודית כמילוי הציווי האחרון של קורבנות השואה לאלה ששרדו. מדינת ישראל נתפסה כבית, כפיצוי וכתחליף לאובדן ולהרס.

·        גלי העלייה בשנים 1960-1955 הושפעו משורת התסיסות והמרידות האנטי קומוניסטיות שהשפיעו על היהודים במזרח אירופה באמצע שנות החמישים.

2.       מארצות האיסלאם:

·        עולים רבים תפשו את קום המדינה בתור מעשה אלוהי וסימן לביאת המשיח – רגש הציונות הוצת בלבם. לכן היה זה מחובתם לעלות לארץ, וכך בשנים 1949-1948 עלו לישראל 10% מכלל היהודים שחיו בארצות האיסלאם – גל עליה הגדול עד כה.

·        התחזקות המגמות הלאומיות הערביות – בעקבות התפנות מדינות אירופה מארצות האיסלאם במחצית השנייה של שנות ה-40 הייתה התעוררות חזקה של רוחות לאומיות ערביות, שלוותה באופי אנטי ציוני ואנטי מערבי ודחפה ממנה את היהודים.

התעוררות זו כללה מחד מאבקים לאומיים לעצמאות נגד השלטון האימפריאליסטי, כאשר היהודים נתפסו ע"י התושבים כמשתפי פעולה עם השלטון הזר, ומנגד איחוד כלל הכוחות הערביים, תחת מגמות פאן ערביות ופאן אסלאמיות, למאבק נגד המדינה הציונית. כתוצאה מכך, כל רגע מתסיס שהיה לו קשר למדינת ישראל (לדוגמה: מלחמת העצמאות, מבצע קדש), עורר סערה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית שהעמידה את היהודים בסכנה.

·        שינוי בדפוסי הפעילות הציונית – ההנהגה הציונית שינתה עמדתה באשר לחשיבות שילובם של יהודי ארצות האיסלאם בהגשמת החזון הציוני, ומוסדותיה הגבירו פעילותם וסיועם בארגוני עלייה מארצות האסלאם לארץ ישראל.

דפוסי העלייה

מלבד במדינות שבהן הקהילה היהודית הייתה בסכנת קיום וכתוצאה מכך הושקעו כל המאמצים להעלאה מהירה של כל חבריה לארץ, ננקטו צעדים נוספים שארגנו, הקלו, והביאו לידי מימוש את עליית היהודים לארץ ישראל:

·        מחנות מעבר – עקב העדר קשרי תחבורה ישירים בין ארצות המוצא של העולים וישראל ורצונם של מנהיגי מדינות המוצא (ובעיקר מדינות ערב) שלא להראות כאילו הם משתפי פעולה עם היהודים בכך שהם נותנים אישור לעלייה היהודית ההמונית לארץ ישראל, הוקמו מחנות ביניים "להחלמה ממחלות מדבקות ולפעילות חינוכית" באיטליה ובצרפת, למשל, שבהם "חנו" העולים בדרכם לישראל.

כמו כן, היה סוג נוסף של מחנות במדינות בהן לא נשקפה סכנה ליהודים אך היה חשש שמא היא תפרוץ בקרוב (בעקבות עצמאות ממשמשת ובאה), לדוגמה באיראן, מרוקו ותוניסיה. מחנות אלה היו בתוך אותן הארצות, ובהם ריכזו את כל היהודים כדי שבמידת הצורך יהיה אפשר לשלוח את כולם במרוכז ומיידית.

·        עליית בני נוער – היה זה מפעל מיוחד בו בני-נוער בגולה עברו הכשרה מקצועית עוד בחו"ל, ע"י המחלקה לעליית יהודים ונוער בסוכנות היהודית, ולאחר מכן עלו ארצה והובאו מיד לעבודה בקיבוצים. אך קליטתם של חלק מבני הנוער הייתה בעייתית עקב אורח החיים החילוני-סוציאליסטי בקיבוצים, שתושביו לא היו מוכנים להתפשר עליו (אך גם חינוך דתי נוקשה לא תאם את המתינות הדתית שאפיינה את החינוך של בני הנוער בארצות האיסלאם).

·        עלייה חשאית – במדינות כדוגמת סוריה, לבנון ומצרים, אשר היו מדינות עימות עם מדינת ישראל, היה צורך להבריח בחשאיות את האוכלוסייה היהודית המעטה שחיה בהן – בכל דרך אפשרית, כאשר הסיכונים היו גבוהים מאד.

גורמים שהשפיעו על קליטת העולים:

1.       מחסור באצעים (מקורות מימון , כוח אדם, העדר שירותים, העדר תשתיות לדיור) , שאפיין את המדינה הצעירה, מספר הקלטים גדול בהרבה ממספר הקולטים.

2.       מצוקה כלכלית קשה בשנים הראשונות של המדינה וכתוצאה של העלויות של מלחמת העצמאות, האמברגו של ארצות המערב וממיידי העלייה

3.       תפיסת "כוך ההיתוך" של החברה והממסד במדינה ישראל, לפיה היו צריכים העולים לסגל לעצמם את הנורמות המקובלות בישוב הוותיק.

זוהי פגיעה קשה במסורת ואורך החיים של העולים.

4.       האידאולוגיה הציונית בדבר שלילת הכולה וחשיבות עבודה חקלאית

5.       מדיניות פיזור אוכלוסין ושיקולים ביטחוניים השפיעו על הכוונת העולים להתישבות המתאימה לצרכים אלה.

דרכי פעולה של רשויות המדינה בקליטת העולים:

תפיסת "כור ההיתוך" כמעצבת את דרך קליטת העולים

תפיסה שהנחתה את קליטת העולים במשך שנים רבות, התפיסה היא שבמהלך הקליטה, יאמצו העולים את האתוס החברתי תרבותי של החברה הקולטת הישראלית. תהליך זה חייב נטישה הוא התעלמות מהמסורת הייחודיות של קבוצות אוכלוסיה שונות, שבאו מתרבויות שונות.

מדיניות הקליטה  של כור ההיתוך שתבעה יצירת אדם חדש וחברה חדשה השונה באופן מהותי מהחברה בגולה. לכן האמינו שבסופו של דבר כל הנקללטים בארץ חייבים לאמץ את הדפוסים הנהוגים, מקובלים של החברה הציונית.

תפיסה זו יצרה אי הבנות , עימותים, תסכולים, אכזבה ,ניקור, ומשקע עמוק מאוד בין העועלים לבין החברה הקולטת.

בתחום הדיור:

1.       מחנות העולים – מחנות של אוהלים ופחונים בפריפריה, שחשבו שהם יהיו זמניים ביותר רק לרישום ולבדיקות של העולים. אלא שבפועל, העולים שהו שם חודשים עד שסופקו להם משכנות דיור אחרים. הוקמו בארץ 35 מחנות מעבר, שבסה"כ החזיקו בו-זמנית 100,000 איש.

במחנות המטבח, החינוך והשירותים היו ציבוריים, ולא הייתה תעסוקה. המשמעות – המדינה מימנה הכל. הסוכנות היהודית עד מהרה לא יכלה להחזיק מעמד בנטל הזה והיה הכרח למצוא פתרון אחר.

2.       המעברות – "שיכוני עולים זמניים". 129 המעברות היו שיכונים זמניים בהם נדרשו העולים לעבוד כדי לקיים את עצמם עד שיגיעו לשיכוני קבע. רוב הדיירים במעברות היו מארצות האיסלאם והם שהו שם זמן רב יותר, משום שליהודים עולי ארצות אירופה היו ארגונים וקרובים שדאגו להוצאתם משם. בסוף 1951 התגוררו כ-220,000 איש במעברות.

המעברות הוקמו ליד יישובים ולא בפריפריה, וזאת במטרה שהעולים יוכלו להיקלט ביישובים או ליצור קשרי תעסוקה וסחר עימם.

תנאי החיים במעברות היו קשים, דבר שהתבטא בין השאר בצפיפות ובשירותי סעד לקויים.

בסופו של דבר, חלק מן המעברות הצליחו להפוך ליישובים (קריית שמונה)).

3.       עיירות הפיתוח – עיירות הפיתוח היו מסגרות מתוכננות, אשר הוקמו בעקבות גל העלייה השני (57-1954) לאחר שהממשלה החליטה לא להפנות יותר את העולים לדיור זמני ולפעול להתפרסות האוכלוסייה בשטחי המדינה. 30 עיירות הפיתוח שהוקמו עד 1963 היו יישובים עירוניים קטנים, אשר התבססו על מפעל אחד מרכזי גדול, שהעסיק הרבה ידיים עובדות ודרש מעט מאד הכנה מקצועית מעובדיו, בכך העיירות ביססו את עצמן ואת תושביהן כלכלית.

כך עיירות הפיתוח נתנו מענה למספר מטרות: פיזור גיאוגרפי, קליטה של הרבה מאד עולים, ביסוס התעשייה וסיפוק תעסוקה..

4.       מושבי העולים – בחמש השנים הראשונות מאז קום המדינה הוקמו ברחבי הארץ 147 מושבי עולים שקלטו 50,000 איש. מושבים אלה מילאו הצורך בעיסוק חקלאי במדינה, וכן יצר תעסוקה, אך לרוב העולים לא היה כל ניסיון בתחום זה ולכן קליטתם דרשה גם הדרכה.

בתחום התעסוקה

היה צורך לייצר מקומות תעסוקה: ארגנו עבודות יזומות, סלילת כבישים, ארכיאולוגיה וכו'. כמו כן, הסוכנות היהודית סיפקה למעסיקים את רוב התשלום הנדרש למשכורות והם השלימו את הפער. הבעיה הייתה שרוב האוכלוסייה שהופנתה לעבודות היזומות עסקה במקור במקצועות חופשיים והייתה חסרת ניסיון בעבודות כפיים מסוג זה.

עולים רבים אף הופנו לעבודות בנייה, על מנת לעזור בהתמודדות עם בעיית הדיור. וכפי שהוזכר קודם לכן, עיירות הפיתוח ומושבי העולים סיפקו תעסוקה ליושביהם.

כתוצאה מכך, נוצר שינוי בחלוקת התעסוקה בארץ: הותיקים הלכו בעיקר למקצועות החופשיים, שאילו היו גם העיסוקים הרווחיים יותר, "עתירי ההשכלה". מאידך, העולים עסקו בשירותים ועבודות כפיים וכן בחקלאות, ששם השכר היה נמוך יותר – פער סוציו-אקונומי גדול מאד.

החינוך כאמצעי קליטה

קליטת עלייה ממגוון ארצות שונות העלתה מספר בעיות בתחום החינוך איתן היה צריך להתמודד

בספטמבר 1949 נחקק "חוק לימוד חובה" שקבע כי כל הילדים בגילאי 5-14 זכאים לחינוך חינם.

כתוצאה מכך הייתה תחרות ממשית ל"גיוס תלמידים" בין הזרמים השונים אשר הפעילו מערכות לימוד שונות.

עקב כך בקיץ 1953 הועבר "חוק חינוך ממלכתי" שביטל את הזרמים השונים במערכת החינוך וריכז אותם בשני מגזרים – הממלכתי והממלכתי-דתי, כאשר לחרדים הותר להמשיך לקיים מערכת חינוך עצמאית.

המטרות המרכזיות של מערכת החינוך הייתה הקניית השפה העברית, מיומנויות למידה ופיתוח סמלי הזדהות קולקטיביים בקרב העולים. בנוסף התקיימו פעולות התנדביות רבות.

הקשיים של מדינת ישראל בקליטה והשפעותיהן

א.      עם סיום המלחמה המדינה הצעירה הייתה במצוקה כלכלית ובמחסור באמצעים וזאת משום שכל המשאבים הכלכליים הוצאו על 20 החודשים של מלחמת השחרור. לכן המדינה נשארה ללא אמצעיים כלכליים לקליטת עלייה ונתנה לעולים סיוע זעום בלבד.

ב.      ממיידי העליה והיחס המספרי בין הקולטים לנקלטים הקשה על הקליטה כלומר אוכלוסיה בת 60 אלף איש היתה צריכה לקלוט כ70 אלף עולים דבר שהכביד מאוד על דרך הקליטה ועל המצוקה ולכן פיזרו את העולים בכל רחבי הארץ.

ג.        בעיות הביטחון של מדינת ישראל בעקבות מלחמת העצמאות , הצורך להתמודד עם ההסתננויות והצורך לבנות צבא חזק ככוח הרתעה דרשו השקעה כלכלית רבה , עניין שאי אפשר היה להתעלם ממנו ולכן ההשפעות הביטחוניות באו על חשבון איכות הקליטה בהיבט הכלכלה. יש לציין שגם הצבא נאלץ לעמוד מול הבעיות הכלכליות ולכן רוב החיילים שוחררו כחיילי מילואים ונשאר רק גרעין קטן כצבא סדיר.

כיצד תפיסת כור ההיתוך השפיע על דרך הקליטה של העולים?

א.      הפנית עולים להתיישבות חקלאית כדרך להשתלב במפעל הציוני , למרות העדר ניסיון ונכונות של העולים.

ב.      הקניית השפה העברית ומושגי יסוד של התרבות העברית נועדו להגשים את כור ההיתוך גם עבור המבוגרים שלא ידעו כלל קרוא וכתוב.

ג.        מערכת החינוך הפכה להיות מערכת ממלכתית, בוטלו הזרמים בחינוך שהיו ערב קום המדינה ונקבעה תוכנית אחידה בחינוך החילוני ולצידה תוכנית אחת לחינוך הממ"ד. הזרם החינוך הקיבוצי לא בוטל וכן לא החינוך החרדי העצמאי. מערכת החינוך גובשה על פי תכני לימוד וסמלי הזדהות  משותפים של השיבו הוותיק. הבעיה היתה ההתעלמות במודע מהמסורת והתרבות של אחד המוצא השונות של העולים.

אזרחות

פרק ראשון – הרשות המחוקקת - הכנסת

תפקידי הכנסת:

1. הכנסת כאספת הנציגים: הכנסת היא בית הנבחרים של מדינת ישראל חברי הכנסת שנבחרו ע"י האזרחים מייצגים בכנסת את העמדות,את האינטרסים ואת הקבוצות בחברה.
2. הכנסת היא הרשות המחוקקת: ראה הרחבה בהמשך.
3. הכנסת היא רשות מבקרת ומפקחת: הכנסת מקיימת פיקוח וביקרות על הממשלה בשם העם, הריבון. לרשות הכנסת אמצעים רבים לקבל מידע מן הממשלה, לפקח על פעולותיה ולבקר אותה.
4. נטילת חסינות חברי כנסת: הכנסת ממלאת בעניין זה תפקיד שיפוטי.

• תפקיד שלא מוגדר בחוק: גיוס מנהיגות והכשרת מנהיגות: הכנסת משמשת גם כאחד ממסלולי הקידום לתפקידים ציבוריים. התנסותו של חבר כנסת בזירה הפרלמנטארית עשויה להיות לו לעזר לתפקידים אחרים שישמש בהם.

מבנה הכנסת:

 הכנסת היא בית הנבחרים של מדינת ישראל. מקום מושבה הוא במשכן הכנסת בירושלים, וחברים בה120 חברי כנסת, אשר נבחרו על ידי האזרחים והם מייצגים את העם לתקופת כהונה של 4 שנים.

מבנה הכנסת ודרכי עבודתה מוגדרים בתקנון הכנסת. התקנון כולל הוראות שונות שקבעה הכנסת עצמה לגבי דרכי עבודתה על פי הצעת ועדת הכנסת. הוראות אלה עוסקות בארגון הכנסת.

גופים: יושב ראש הכנסת, סגניו, ועדות סיעות, הח"כים, מזכירות. היו"ר הוא האחראי לניהול עבודת הכנסת: ניהול ענייני הכנסת, ייצוגה כלפי חוץ, שמירת כבודה, אחריות לקיום התקנון, קביעת סדר הישיבות וסדר היום של הישיבות, ניהול הישיבות, הצגת נושאים להצבעה וקביעת תוצאות ההצבעה. יו"ר הכנסת אחראי גם לשמירת החסינות של חברי הכנסת ושל משכן הכנסת. כמו כן הוא אחראי לעבודתם התקינה של עובדי הבית - קצין הכנסת, מזכיר הכנסת והעובדים האחרים. בנוסף, יושב ראש הכנסת הוא ממלא מקומו של נשיא המדינה בהעדרו..

מליאת הכנסת והועדות: ופעילות הכנסת נעשית בשתי מסגרות – המליאה והועדות. מליאת הכנסת היא כינוס של כלל חברי הכנסת לדיון בנושא כלשהו. היא מתכנסת באולם המליאה. נושאים ספציפיים ומוגדרים הדורשים דיון מעמיק מועברים לדיון בועדות הכנסת . בכנסת פועלות עשרות ועדות לעניינים מיוחדים, לעניינים מסוימים וועדות עתירה פרלמנטאריות.

הפעולות השונות שמתבצעות במליאת הכנסת –

1.       חקיקה

2.       בחירת בעלי תפקידים ממלכתיים.

3.       דיון בענייני המדינה.

4.       פיקוח על עבודות הממשלה.

בכנסת פועלות 12 ועדות קבועות – כספים, כלכלה, חוקה חוק ומשפט, חוק וביטחון, ועדה לקידום מעמד האישה, קליטה ועלייה, פנים ואיכות הסביבה.

ועדות לעניינים מיוחדים – ועדת האתיקה של הכנסת, ועדת פירושים.

ועדות לעניינים מסוימים – הוועדה למלחמה בנגע הסמים, ועדה לעובדים זרים.

חשיבות עקרון ההפרדה:

רעיון זה נועד להגביל את השלטון ולמנוע ריכוזיות יתר בידי שליט אחד. הפרדה בין תפקידי השלטון השונים. נקבעו שלושת הרשויות: מבצעת – ממשלה, מחוקקת – כנסת, שופטת, כדי למנוע ריכוז כוח, להגביל את השלטון ולהבטיח את חירות האזרחים מול הסכנה של עריצות השלטון. בנוסף, ההפרדה נועדה להבטיח תפקוד יעיל של הרשויות, יחד עם זאת, ההפרדה אינה מוחלטת אחרת היה "בלגן".

כל רשות עצמאית, אבל נמצאת תחת פיקוח של הרשויות האחרות מה שתורם להגדלת היעילות.

הכנסת כרשות מחוקקת

בישראל מסורה סמכות החקיקה לידי בית הנבחרים, הכנסת. חוקי הכנסת הם החקיקה העליונה במדינה והם מחייבים את האזרחים, את רשויות השלטון ואף את הכנסת עצמה. חוקי הכנסת הם גם הבסיס לפעולתם של בתי המשפט.

החקיקה היא אחד התפקידים המרכזיים של הכנסת. מדי שנה מוגשות הצעות רבות לחוקים חדשים ולשינויים בחוקים הקיימים. מקורן של חלק מן ההצעות הוא בממשלה, וחלקן מוגשות על ידי חברי כנסת.

בדומה למדינות מודרניות אחרות כך גם בישראל, היקף החקיקה גדל משנה לשנה. במדינות המודרניות, שבהן גוברת מעורבות השלטון בחיי החברה והכלכלה, גדל הצורך בחוקים שיסדירו תחומים אלה. יתרה מזאת, במדינות המודרניות מתרחשים כל העת שינויים בתחומי החיים השונים, ואלה מצריכים הכנסת שינויים בחוקים ותוספת חוקים. לפיכך היקף החקיקה הוא נרחב. ומכיוון שתהליך החקיקה דורש ידע מקצועי (בגלל מורכבות הבעיות שהחקיקה מטפלת בהן) - תהליכי החקיקה במדינות המודרניות הם מורכבים ולעתים ממושכים.

מבחינים בין תהליך החקיקה של חוק המוגש ביוזמת הממשלה - הצעת חוק ממשלתית, לבין תהליך החקיקה של הצעת חוק המוגשת ביוזמתו של חבר כנסת - הצעת חוק פרטית¹. תהליכי החקיקה הם שונים רק בשלב הראשון.

בתהליך החקיקה של חוק חדש בכנסת קיימים שלבים קבועים הנקראים "קריאות": קריאה ראשונה, שלאחריה מתקיים דיון באחת מוועדות הכנסת, ולאחר מכן קריאה שנייה וקריאה שלישית. שלבים אלה כוללים דיונים והצבעות.

השלבים המרכזיים של חקיקת חוק בכנסת:

בישראל מסורה סמכות החקיקה לידי בית הנבחרים, הכנסת. חוקי הכנסת הם החקיקה העליונה במדינה והם מחייבים את האזרחים, את רשויות השלטון ואף את הכנסת עצמה. חוקי הכנסת הם גם הבסיס לפעולתם של בתי המשפט.

קריאה ראשונה – הכנסת דנה בשאלה אם נחוץ חוק בעניין שבו עוסקת ההצעה

מגיש ההצעה מציג את הצעת החוק לפני הח"כים במליאה ומתקיים דיון כללי. אם מחליטים, בהצבעה, לקבל את הצעת החוק – מעבירים אותה לוועדת הכנסת המתאימה.

דיון בוועדה – אם החוק עבר ברוב קולות בקריאה הראשונה מובא החוק אל הדיון בוועדה המתאימה במטרה לקיים דיון מעמיק על כל סעיפי החוק.הועדה שומעת חוות דעת של מומחים המוזמנים לישיבת הוועדה ומנסחת את החוק לקראת הקריאה השנייה.

קריאה שנייה  –הוועדה מביאה את החלטותיה בפני מליאת הכנסת. היא מציגה גם את הדעות של חברי הוועדה שהתנגדו לסעיפים שונים בהצעת החוק. הח"כים מצביעים בנפרד על כל סעיף וסעיף שבהצעת החוק. אם יש התנגדות לסעיפים שונים בהצעת החוק, תוחזר הצעת החוק לדיון בוועדה.

דיון בוועדה – החוק חוזר לוועדה לאחר הקריאה השנייה ובה דנים בהסתייגויות שהועלו בקריאה השנייה וכן מוסיפים תיקונים אחרונים על מנת להכין את החוק להצבעה סופית בקריאה השלישית.

קריאה שלישית  –מצביעים על הצעת החוק במתכונתו הסופית. לאחר שכל סעיף נידון בוועדות השונות של הכנסת.

חתימת החוק  –לאחר שהחוק עבר בקריאה שלישית הוא מובא אל יושב ראש הכנסת,השר שבתחום אחריותו נופל החוק ונשיא המדינה שחותמים עליו, דבר המקנה לחוק תוקף.

הצורך בשלבים השונים של חקיקת החוק הוא למנוע חקיקת חוקים בחיפזון ובחוסר אחריות.

ההליך הארוך מאפשר לכל חבר כנסת להביע עמדה בנושא החוק,מאפשר לדון על כל סעיף וסעיף ולאפשר שינוי וביקורת ומאפשר בדיקת החוק מזוויות שונות ומהיבטים שונים.

חוקים שנחקקים בחיפזון אינם נידונים לעומקם ועל טיבם דבר שעלול לגרום ליצירת מחטפים בידי סיעות שונות.

הצורך בביקור ואיזון פעולות הממשלה:

יש צורך לבקר ולאזן את פעולות הממשלה כדי שלא ייווצר מצב שהממשלה תרכז לעצמה סמכויות רבות ותביא לנטרולה של מוסד הכנסת כמייצג של כל רבדי החברה.

1. הבעת אמון והבעת אי אמון: הכנסת מביאה אמון בממשלה ויכולה לחלופין להביע אי אמון בה. בהבעה זו יכולה הכנסת לגרום להתפטרות הממשלה. לצורך כך- הכנסת צריכה להשיג רוב מוחלט של 61 חברי כנסת לפחות.הבעיה היא שקשה מאוד להשיג רוב זה ולכן מידת יעילותו ל אמצעי זה מוגבלת. בנוסף- אם הכנסת תפיל את הממשלה אז גם הכנסת תצטרך להתפזר וחברי הכנסת בדרך כלל לא מעוניינים לוותר על הכסא.
2. הצגת שאילתות :השאילתה היא שאלה שחבר כנסת מציג לאחד משרי הממשלה והעוסקת בתחום פעילותו של המשרד הממשלתי שהשר מופקד עליו. השר חייב להשיב על השאילתה תוך זמן קצוב. השאילתה היא אחת הדרכים שבאמצעותן חבר הכנסת יכול לקבל מידע מן הממשלה על פעולותיה ועל מחדליה. מדי שנה מוגשות בכנסת מאות שאילתות, והכנסת עוסקת בהן בישיבותיה. השאילתה מוגשת על ידי חבר הכנסת בכתב ליושב ראש הכנסת, לאחר אישור יושב ראש הכנסת מועברת השאילתה אל השר הממונה על הנושא, והשר משיב תוך 21 יום על השאלה. היעילות אינה גבוהה מכיוון שלאחר שהשר עונה, במליאת הכנסת רשאים לשאול אותו עוד שאלה אחת ולא מתפתח דיון.
3. פיקחו ע"י ועדות: הכנסת רשאית למנות ועדת חקירה המורכבת מחברי כנסת כדי לחקור עניינים שהיא רואה בהם חשיבות לאומית מיוחדת. כל וועדה ראשית להזמין שר שיספק מידע לפני הוועדה בנושא שבה עוסק משרדו ואם אין השר מתייצב יכולה הועדה להטיל סנקציות שונות על משרדו כגון: אי  אישור תקנות חדשות למשרדו.
4. חקיקה:  הממשלה זקוקה לאישור הכנסת לכל חוק שהיא רוצה לחוקק. בהעדר אישור כזה תתקשה הממשלה לפעול כגוף ביצועי.
5. תקציב: תקציבה של הממשלה מאושר על ידי הכנסת, ורק על פי אישור זה היא יכולה לפעול ולממש את תכניותיה.
6. מבקר המדינה: נבחר על ידי הכנסת, ותפקידו לערוך ביקורת על משרדי הממשלה ומוסדות נוספים ולמסור דו"חות לכנסת באמצעות הוועדה לביקורת המדינה. הכנסת דנה בדו"חות אלה ומאשרת אותם.

פרק חמישי – דרכי פיקוח וביקורת

מדוע במשטר דמוקרטי צריך להיות פיקוח על דרך תפעול הממשלה?

1. כדי לשמור על שלטון החוק- הביקורת על השלטון והפיקוח עליו נועדו לרסן אותו ולמנוע ממנו להשתמש בכוחו לרעה ולבצע פעולות לא חוקיות.

2. כדי להגן על חירויות האזרחים – הפיקוח והביקורת על השלטון מגבילים את פעלותיו כך שלא יפגע בזכויות האדם.

3. כדי לטפח את איכות השלטון – הביקורת על השלטון והפיקוח על פעולותיו גורמים לו לפעול ביעילות ושמירה על טוהר מידות.

4.כדי לשפר את תהליך קבלת ההחלטות – הביקורת פועלית כמעין מנגנון המתקן החלטות שונות העלולות לגרום נזק.

כיצד בגץ שומר על הדמוקרטיה

בג"ץ מגן על חירות האדם והאזרח מפני שרירות ליבו או אטימותו של השלטון

למשל: בבג"ץ שייב הורה בית המשפט למשרד הביטחון לבטל את איסור העסקתו של שייב כמורה במערכת החינוך והורה לו לשלבו כמורה מן המניין  ובכך שלל מהמשלה אפשרות של אי העסקת אזרח בגלל דעותיו.

בג"ץ שומר על שלטון החוק ולא מאפשר לרשויות השלטון לפעול בניגוד לחוק

למשל: בבג"ץ אלכרבוטלי עתר אותו אדם לבג"ץ על כך שעצרו אותו מעצר מנהלי בניגוד לנוהל הקיים.בג"ץ הורה למשרד הביטחון לשחרר אותו ובכך שמר שרשויות השלטון יתנהגו בהתאם לחוק.

בג"ץ יוצר מגילת זכויות שיפוטיות

בהיעדר חוקה וחוקי יסוד המגנים על כל זכויות האדר והאזרח בישראל, יצר בג"ץ מאז קום המדינה מעין מגילת זכויות אדם ואזרח שיפוטיות.זוהי מגילת זכויות אשר לא נקבעה בחוקה אלא בפסיקה ואין לה תוקף של חוק.בכך תרם בג"ץ להכרה בחובה להגן על זכויות אדם ואזרח שאין להם הגנה ושאינן מוגנות בחוקה.

כיצד שומר בג"ץ על שלטון החוק?

1.       בג"ץ יכול באמצעות צווים לאסור על רשויות השלטון לפעול ביגוד לחוק או לחרוג מסמכותן.

2.       יש לבג"ץ סמכות לפסול חוק הנוגד חוק יסוד משורין אט לפסול חוק יסוד שיש בו פסקת הגבלה, או אם החוק נחקק בהליך לא תקין.

3.       בג"ץ מגן על זכויות אדם ואזרח שנפגעו ע"י רשויות השלטון באמצעות חקיקה משפטית. החקיקה השיפוטית מחייבת את רשות השלטון לפעול בהתאם.

מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור

מבקר המדינה יקיים ביקורת על המשק, הנכסים, הכספים, ההתחייבויות והמינהל של המדינה, של משרדי הממשלה , של כל מפעל מוסד או תאגיד  של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל גופים או מוסדות אחרים שהועמדו על פי חוק לביקרותו של מבקר המדינה.

הגופים המבוקרים:

משרדי הממשלה

הרשויות המקומיות

כל מפעל ,מוסד וקרן המקבלים תקציב מן המדינה או שהממשלה שותפה בהנהלתם ותומכת בהם  בכל דרך אפשרית.

כל גוף או קרן שהכנסת מחליטה שיהיו נתונים לביקורת המדינה כגון:צהל,חברת החשמל מפלגות ובקיצור כל מוסד שנהנה מתקציב המדינה.

תחומי הביקורת:

המבקר בודק את חוקיות הפעילות של הגוף המבוקר, עורך ביקורת חשבונית וכלכלית,מצביע על ליקויים מבחינת טוהר המידות ותקינות המנהל, ובודק את מידת היעילות והחיסכון בעבודות הגוף המבוקר.הוא רשאי ליזום בעצמו ביקורת בכל עניין נוסף שלדעתו דורש ביקורת.

כללים המאפשרים את עצמאות מבקר המדינה:

1.       בחירת המבקר נעשית ע"י הכנסת ויוצרת מצב של אי תלות ברשות המבצעת. הכנסת יכולה להעביר מתפקידו את המבקר רק במקרים נדירים כמו מחלה הפוגעת בשיקול הדעת או במצב של מעשים פליליים בלבד.

2.       התקציב העומד לרשות המבקר ניתן לו ע"י ועדת הכנסת ולא מתקציב אשר נקבע במשרד האוצר.

3.       המשכורת של עובדי משרד מבקר המדינה נקבעות ע"י הכנסת ולא ע"י משרד האוצר.

4.       אחריות מבקר המדינה היא רק כלפי הכנסת.

כל המאפיינים הללו מצביעים על כך שמבקר המדינה אינו תלוי בממשלה, אינו מעורב בעבודתה וזאת על מנת שיוכל לעשות עבודתו נאמנה ולבקר אותה באופן עצמאי מבלי שיהיה חלק ממנה. אם הוא היה חלק מהממשלה הרי שהיה צריך לשאת באחריות של הממשלה ולפיכך הביקורת שלו הייתה בלתי אובייקטיבית ובלתי הוגנת.

תפקידיו של נציב תלונות הציבור: 

נציב תלונות הציבור מטפל בפניות של אזרחים הסבורים שרשויות השלטון פגעו בהם או חרגו מסמכותן ובכך הוא מניע את רשויות השלטון לפעול בהתאם לכללים נאותים.

כל אזרח רשאי להגיש לנציב תלונות הציבור תלונה אם הוא סבור שנפגע ישירות ממעשה או ממחדל שאחד מן הגופים שמבקר המדינה מוסמך לבקרם.

מגוון התלונות המוגש לנציב הוא רחב וכולל מקרים של הפרת זכויות ושל יחסי גומלין בעייתיים בין האזרח לעובדי ציבור. טענה נפוצה היא שגוף ציבור או עובדיו לא מילאו את תפקידים במתן השירות לאזרח למשל, באי מתן תשובה בזמן, ביחס בלתי אדיב או באי מתן שירות.

קביעותיו של נציב תלונות הציבור דומות לשל מבקר המדינה ורשויות השלטון אינן מחויבות לאמץ את המלצותיו אלא אם כן נתגלו מעשים פליליים. המקרה החריג בעניין זה מתייחס למקרים שבהם עובד ציבור חושף מעשי שחיתות במקום עבודתו, במקרה זה מוסמך נציב תלונות הציבור לצוות על מתן הגנה לעובד כדי למנוע מצב שבו מי שהתריע כל השחיתות יפוטר או ייענש.

הדרכים לביקורת ולפיקוח בלתי פורמליים על רשויות השלטון וחשיבותם:

·        אמצעי התקשורת

·        עיתונות

·        דעת קהל – הפגנות, מחאות, אומנות

·        ארגונים ומוסדות קהילתיים כגון: האגודה לזכויות האזרח בישראל, התנועה למען איכות השלטון, התארגנות לנושא מסוים כמו "ארבע אימהות" ליציאה מלבנון.

דעת הקהל בהתארגנויות לא פורמליות יש בכוחן ללחוץ על רשויות השלטון אם במקרה רשויות השלטון פעלו בצורה לא אחראית או בניגוד לאינטרס הציבורי או בניגוד לחוק או אם פגעו בזכויות האדם והאזרח.

לצורך זה קמו אגודות התנדבותיות ששמו להן למטרה לפקח בנושא זה או אחר על השלטון ולהגביל אותו לבל ישתמש בסמכויותיו לרעה. למשל, האגודה למען זכויות האזרח בישראל פועלת כמו שאר הארגונים באמצעות הפעלת לחץ על רשויות השלטון ובאמצעות פיקוח על אופן פעולתן ותפקודם לבל יפגעו בזכויות האדם והאזרח. היא פועלת בכמה מישורים למשל, בטיפול בתלונות על פגיעות בזכויות אדם במטרה לגרום לכך שהרשויות יפעלו ע"פ אורח נורמטיבי בעתיד.

במישור אחר היא פונה לבתי משפט, לבג"צ, על מנת להגן על זכויות האדם מפני שרירות השלטון.

דוגמא נוספת היא התנועה לאיכות השלטון, תנועה בלתי מפלגתית אשר שמה לה למטרה לעצב נורמות של תרבות פוליטית דמוקרטית ומנהל תקין של רשויות השלטון יפעל ע"פ החוק כמו כן היא חותרת לרפורמה כוללת בשיטת הממשל בישראל שתכלול חקיקת חוקה ושינוי שיטת הבחירות לכנסת.

התקשרות ממלאת תפקיד של ביקורת על השלטון ופעולתו, היא עושה זאת ב 2 דרכים:

1.       התקשורת מספקת אינפורמציה על הנעשה במדינה ובכך מיידעת את האזרחים ומאפשרת להם למתוח ביקורת על פעולות השלטון ובמידת הצורך לנקוט פעולת מחאה במסגרת החוק.

2.       התקשורת פועלת לחשיפה של פעולות שהשלטון מצבע והן מנוגדות לשלטון החוק ולדמוקרטיה למשל, בעקבות ידיעות שהתפרסמו בעיתונות נפתחה חקירה נגד איש ציבור, חלק מהחקירות נגד אנשי ציבור הסתיימו בהרשעתם של אנשי הציבור בבתי המשפט.